משא ההרים כמו ויכוח נבואי צווח הגיא
אל מקום נשיקתם שפוך
והקנאה ערופה בנחל

זורמים אל הים ושוב יחזור
לעולם במסע של אבודים

שוכב הלילה על שלוות העמק ומתבדר לאור הלבנה
משכרת חולשותיי

בודד ישבתי פורק דממה ארוכה כעשב השדה
ואזוב נבוך
מחורבת הזמן שעבר - אשר קטפתי
ולא ישוב עוד לעולם

כמו לחיכה מן השקט שהביס הדרור ומאז שפרח ספון
נושק לבכי הערבות
ומשם יתפשט אל רדידת המים -
מתריס בענפים לישוב באצילות.

מצטיירת לה שלווה כחורבת זמן
קוטפת ישותך
לאור הלבנה שהייתה
ולא תשוב עוד לעולם