לפני אני רק רוצה לומר שהמונולוג נכתב על קוקסינלית שהביאה לי
השראה במסיבה שהייתי בה. תיהנו.

(תפאורה של חדר איפור - טואלט עם תאי איפור וכיסאות, ומתלה
לבגדים. כל הבגדים על המתלה שחורים, רק שמלה אדומה אחת
באמצע.)
אף אחד לא האמין בי, הוא במיוחד. הוא חשב שאני אגמור כמו כולן
(מצחקקת), זרוקות ליד ערמה של אשפה. במקום המקולל ההוא, היום
הוא רק יכול לחשוב ולהבין כמה הוא טעה ומה הוא הפסיד.
לפני שבוע בתצוגה של שאנל (הולכת אחורה) כל הברנז'ה של פריז,
כל הלכלוך של מילאנו והזבל של ניו יורק היו שם. ואיתם כמובן
מיליוני צלמים, ומי פתחה תצוגה? כמובן, אני נעמדתי בתחילת
המסלול ושמעת ברקע -
צ'ק צ'ק צ'ק צ'ק צ'ק (מתגבר - דימוי לקול של פלאש של מצלמה -
עושה פוזות כמו אל מצלמה שאומרת את זה), כל צעד פלאש, אני
הולכת והולכת וכל המבטים מופנים, כולם מסתכלים עליי, אני מביאה
לכל כיוון שממנו בא הפלאש מבט חודר כמו שרק אני יודעת לתת, על
מנת לקבל שער בווג. אני ממשיכה ללכת על המסלול כאילו כל העולם
שלי וברקע אני ממשיכה לשמוע את הרעש של הפלאש הממכר. כן
כןןןןןן אלוהים זה טוב כןןןןןןןןןןן כןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןן
כןןןןןןןןןןן! (נעצרת) ואז קולטת אותו, ההוא שדפק אותי לפני
שלוש שנים ואמר לי חמודה אמנם יש לך חור אבל עדיין ההוא בולט ,
בינינו, היה מת לכזה. אני אהבתי אותו, אהבה של ילדה בת 16,
הראשון ששכבתי אתו בלי לקחת כסף. אני מסתכלת עליו במבט המהפנט
והמסכן שלי - לביאה אמיתית. ואני אומרת לו -
אני יודעת שאני לא אישה,
אני יודעת  שאני לא יפה,
אני יודעת שאתה לא יכול להסתכל עליי,
אני יודעת שאתה נגעל.
אבל אני יודעת וואה וואה כמה שאני יודעת שאתה לא יכול בלעדיי.
(מצחקקת) למחרת כל העיתונים עם תמונות שער שלי וציטוטים שלי,
דפקתי לקוקו שאנל את התצוגה אבל לפרסום כזה היא לא ציפתה, ועוד
השרמוטה הורידה לי 200 אלף דולר מהמשכורת. אין, פשוט אין
כמוני, מלכה יש רק אחת, והיא עומדת מולכם...
(מצחקקת, מתיישבת על הכיסא, מסתובבת לכיוון המראה בטואלט, שמה
סומק. לכמה שניות יש הפסקה שהיא מתארגנת)
(קמה מהכיסא) לפעמים אני חושבת שיש לי מזל, שהייתי בכלל צריכה
לגמור באיזה פח אשפה ליד התל או ליד הגן (מצחקקת). מזעזע לקרוא
למקום הזה גן, אלוהים, המקום הזה, הייתי שם מגיל 15: אבא שלי
ז"ל תפס את הבן שלו לובש שמלה ומתאפר - וכמובן שהראה לי את
הדלת החוצה. אני לא יודעת אם אני מאשימה אותו, הוא היה אדם
חולה ופרימיטיבי שאשתו נפטרה לאחר שהולידה אותי, אני בכלל
חושבת שבגלל זה הוא שנא אותי, הוא חשב שהיא הביאה לי את חייה
ובגללי היא מתה. בן אדם שהחיים התאכזרו אליו, אני לא מאשימה
אותו. לאחר שזרק אותי מהבית הייתי חייבת לשרוד. חברה שלי הציעה
לי לנסות את זה לילה אחד, כסף טוב. הסתדרתי ואפילו נהניתי -
בהתחלה הרגשתי אישה אמיתית, היו לי נעלי עקב אדומות, שמלה,
ביריות, הרגשתי נחשקת אבל עם הזמן הרגשתי שאני נשחקת כשאני
רואה את הילדות בנות ה-15 ו-16 מקיאות כל הבוקר. אלוהים, כמה
כאב.
לראות ילדה בת 15 זרוקה ליד פח אשפה מסוממת, מי ידוע מה עשו
לה, היא רק רצתה להיות אישה. אני עד היום לא מסוגלת לחזור
למקום הזה. כשאני עוברת בכביש המקביל אני עוצרת בצד, מקיאה
וחוזרת חזרה לאוטו. היום אני תורמת את רוב הכסף שאני מרוויחה
לטיפול בבנות התל, אני לא מסוגלת לראות את זה ולעבור עוד רגע
בחיים שלי ולהאמין שקיים דבר כזה. אני היחידה ששרדתי מהתקופה
ההיא, כולן נגמרו. כשהייתי יוצאת למועדונים הייתי רואה אותן,
את הבנות במסיבות, שעוד לא זרקו אותן מהבית, באות למסיבה עם
האיפור והשמלה היפה שמבליטה טיפה את הצמר גפן בציצי ונעלי עקב
שירגישו קצת אישה, וממש כמו סינדרלות כשנגמרת המסיבה נכנסות
לאחד התאים בשירותים ומנקות את האיפור לאט לאט, שיישארו עוד
כמה רגעי נשיות. וחוזרת לחיות בחושך. (הולכת להתיישב)
כיום אני חושבת שהפרסום עזר לי לשרוד. מזלי שהייתי במקום הנכון
בזמן הנכון, שהיו צריכים קצת פרובוקציה, תמיד קוקסינליות זה
טוב. אני עוד עובדת על מנת לממן את הטיפול בבנות התל. אני כבר
איבדתי טעם בחיים, אני מנסה כמה שפחות לישון. כשאני ישנה אני
חושבת על הכול, על החיים בתל, על האונס, על הכסף, על הזקנים
הדביקים, לכן אני מעדיפה בכלל לא ללכת לישון. לפעמים כשאני
שוכבת במיטה לבד עם עצמי בלילה אני חושבת על החיים שלי ואני
יודעת שאני משקרת, אני יודעת שאני לא אישה, אני נולדתי גבר. לא
משנה מה אני אעשה בחיים, אני לא ארגיש אישה שנולדה להיות אישה.
כשאני מורידה את האיפור, כשאני מתפשטת ומורידה את המסיכה, אני
נראית גבר ומרגישה כגבר.
ואני יודעת טוב מאוד שברגע שלא ירצו פרובוקציה ויפסיקו לבקש
אותי אני חושבת שאני אגמור עם חיי, כי אז כבר לא אוכל לממן את
העזרה לבנות התל, וכבר לא יהיה לי תירוץ לחיות. (עוצרת לכמה
רגעים) אני לא יכולה לשרוד יותר, אני לא מסוגלת יותר להכיל את
העבר, אני מרגישה ששחקו אותי. יש יותר מדי כאב בעולם הזה. אני
חייבת את המסכה שלי, רק היא מצילה אותי (רצה למתלה הבגדים,
ממששת את השמלה האדומה על הקולב).
אני צריכה את הבמה כדי להראות עד כמה אני חזקה, אסור להראות
שאת שבורה, אנשים לא אוהבים את זה. אני צריכה שיאהבו אותי, אני
צריכה גבר שישמור עליי בלילות, אבל אני יודעת שבחיים אני לא
אוכל להשיג גבר, לא בגלל שאני לא נראית טוב, בגלל מי שאני,
בגלל מה שאני. לקוקסינליות אין אהבה, הן יודעות את זה כאשר הן
בוחרות בחיים האלה, הן יודעות שהן צריכות לשחק 24 שעות ביממה
ואם הן שחקניות טובות הן אפילו מקבלות כמה רגעי תהילה בחיים.

(מתיישבת מול הטואלט, מתאפרת קליל, מסתובבת לקהל) לפני שלושה
ימים הודיעו לי שהוא מת בתאונת אופנוע. אני אוהבת אותו,
אלוהים, אני אוהבת אותו בכל לבי. עכשיו ברור לי שהוא כבר לא
יהיה שלי, הוא מת ואיתו מתה התקווה היחידה בחיי. אני זוכרת
כשהוא נפרד ממני בפעם הראשונה הוא בעצמו אמר לי: "לא משנה מה
יקרה, אל תשכחי לעולם - ההצגה חייבת להימשך".
(שמה את הפיאה, לובשת את השמלה האדומה ולוקחת אתה צעיף נוצות
ורוד - והאור כבה...)