היא פוסעת באיטיות במעבר הצר, ובתנועות שגורות מרימה את
המזוודה הקטנה אל התא שמעל המושב. מקפלת את המעיל הקל ואת צעיף
הקשמיר ומתיישבת בלאות. מתוך העיתון המקופל מוציאה טיוטת מאמר
ומתלבטת האם להתחיל בעיתון או בעבודה. מבעד למחשבות מבצבצת
תמונת המדרגות העולות לחדר השינה שלה, והמיטה הרכה, העוטפת. רק
להגיע כבר ולשחרר. מאחוריה עוד כנס בנוסחה המוכרת: הרצאה במושב
של מישהו, יושבת ראש של מושב אחר, כמה שאלות מתחכמות, עוד קבלת
פנים עם יותר מדי יין אדום וחיוכים, כמה  בדיחות טובות, קולגה
אחד ששמחה לפגוש ושלושה שלא, ועוד לילה לבד במלון זר בוהה בסרט
אידיוטי בשביל להרדם.

היא נושמת נשימה עמוקה, ובעודה מתכופפת להוציא את משקפי הקריאה
שמה לב לבחורה הצעירה שיושבת לידה, לבושה ג'ינס קצת קרוע
וסוודר גדול, שמצליח בקלות לחשוף פיסת בטן שזופה. קר מדי
בנורבגיה ככה, חמודה, היא אומרת לעצמה.
הנערה, אזניות באזניה ועיניה בחלון, מתכופפת לרגע ושולפת מהתיק
חבילת מסטיק שכתוב עליה בעברית.  מרגישה כנראה במבט שנח עליה,
כי מסתובבת ופונה אל היושבת לידה בטבעיות גמורה:
''Do you want a gum? It's good when the plane takes off.''
אבל היא רק מחייכת אל הנערה חיוך עייף ומסמנת עם היד, לא
תודה. פותחת את המאמר ומנסה להתרכז. המטוס מאיץ, עוצמת עיניים
לשניה ושמש בוהקת, מבושמת תפוזים מסתננת לרגע לראש. היא פוקחת
את העיניים ומנסה להתמקד באותיות שלפניה, הסופרלטיבים ההכרחיים
יחד עם שורות שורות של מונחים טכניים. רשרוש קל מכיוון הנוסעת
שלידה גורם לה לסובב את הראש בלי לתכנן. הבחורה פותחת שוקולד,
ומכרסמת אותו בעודה מחזיקה בעטיפתו. "פסק זמן, אה?" אומר מישהו
מתוכה, בעברית.
השכנה נפנית אליה מיד - "ישראלית?"
"אני..לפחות הייתי", היא אומרת ולובשת את החיוך המבויש.
דקלומים מוכנים מראש.  
"וואלה? הייתי בטוחה שאת נורבגית".  

עדין העלה בה חיוך דק זכרון מסיבה - כאילו נצח עבר מאז -  בה
תהה נורבגי מבוסם מאין היא בנורבגיה. "אני לא מצליח לאתר את
הדיאלקט שלך" אמר במבוכה. במשובה לא אופיינית אמרה מיד "מכפר
ורבורג", מנרבגת אינסטנט את המועמד הראשון שעלה בדעתה.
"ורבורג? איפה זה בדיוק?" תהה בן זוגה לשיחה. "אה, זה מקום קטן
בדרום החוף המערבי. אתה יודע איך זה אצלנו, לכל חוה עם שלושה
בתים יש דיאלקט משלה." לתדהמתה קיבל הנורבגי את הסבריה ואף
הציע לבוא לבקר.

היא מסירה את משקפי הקריאה ואומרת: "הרבה חושבים. את יודעת,
אני גרה כאן הרבה שנים".
"מה את עושה כאן?" שואלת הבחורה בעודה לועסת את השוקולד.
"אני...פרופסור. כלומר, אני עובדת באוניברסיטה." מתי הפסיקה
להגיד רופאה? היא חיכתה לתגובה השגורה שמעוררת בה אי נחת, וזו
לא אחרה לבוא: "וואו, מגניב".          
"כן, אולי."
"למה, את לא אוהבת את זה?"
"אוהבת, ברור, אבל לכל דבר יש יתרונות וחסרונות." אמרה,
מצמצמת עיניה, מרחיקה את העיתון ממנה ומנסה לקראו בלי משקפי
הקריאה.  אבל הבחורה המשיכה:
"ואת אוהבת את נורבגיה?"
חייכה חיוך עייף. "אני יותר מדי זמן כאן בשביל לדעת." ושוב
הסתובבה לכיוון המעבר, פותחת את המאמר ומעיפה מבט בשורות
הצפופות. "ואת", אמרה פתאום, "מה מביא אותך לכאן?"
"צילום."
"צילום?"
"התחלתי ללמוד באוניברסיטה, אבל לא ממש התחברתי לזה. כלומר, זה
היה מעניין, אבל לא בשבילי. היה שם מרצה אחד שכל הזמן ניג'ס
לי, לא יודעת אם היה דלוק עלי או משהו, טען שיש לי 'נפש של
אמנית'. הוא מצא לי מלגה לקורס של חודשיים. חירטטתי משהו על זה
שאני ישראלית מסכנה וקבלתי."
"בהחלט יש מה לצלם בנורבגיה", אמרה, ומשהו התרווח בה.
"כן, וגם בא לי קצת לנקות את הראש מכל הבלאגנים".
"בלאגנים?"
"נו, את יודעת, התרעות, פיגועים, חצי מהממשלה בחקירות. וסתם,
כולם  מחפשים רק לדפוק אותך. התעצבנו עלי שהתפטרתי מהמלצרות
לבוא לפה, אז לא שילמו לי חודש וחצי אחרונים."
"כן." אמרה. כמה קל לשכוח.  
"ואיך קוראים לך אמרת?"
"לא אמרתי. נעים מאוד, אני אסתר."

כילדה תמיד היתה אסתי. כמה שנאה את השם: שילוב מנצח של שם זקן
ומכוער, ובו זמנית ילדותי. הרגישה כאילו השם מכריח אנשים לקרוא
לה בשם חיבה, כאלה שלא ידעה אם רוצים לקרוא לה כך, וכאלה שלא
רצתה מהם שום חיבה. כשגדלה וכבר היתה רופאה זה היה מגוחך: "ד"ר
אסתי"?
נורבגיה הושיעה אותה ממקום לא צפוי. כשהגיעה גילתה ש"אסתר" הוא
שם מקובל, בעל הילה קדומה, תנ"כית. בבת אחת הפכה לנורבגית עם
השם שהביאה מהבית.

"אסתר". חזרה אחריה הבחורה. "כשאת אומרת את זה כך זה נשמע כמו
שם של מלכה." שתיהן צחקו.
"ואת, מה שמך?"
"אה, אני טל" ."אז למה את פרופסור בעצם... רגע, תני לי לנחש...
משהו רציני אבל קצת אחר... תולדות האמנות?"
"לא בדיוק", אמרה. "לרפואה".
"אז את רופאה בעצם?"
"הייתי, אבל מזמן אני לא עובדת בקליניקה. אני מתעסקת עם
מדיניות, קביעת תוכניות. בעיקר תוכניות מניעה ואיתור של מומים
התפתחותיים" דקלמה עוד אחד מהדקלומים המוכנים שלה.
"כלומר רק דיבורים, רופאה בכאילו?"
היא נשמה נשימה עמוקה והרגישה איך האויר קצת מכאיב בעוברו בבית
החזה ונעצר במקום שנרעד שם בפנים. "כן, אפשר להגיד", ומבטה
התענן לרגע. "ועכשיו", אמרה, "תסלחי לי, אני חייבת קצת לנוח.
עברו עלי יומיים מאוד עמוסים".
"אין בעיה, לילה טוב".

היא התכרבלה בכסאה, גבה חצי מופנה מטל, עצמה עיניה וחשבה על
אישה צעירה מבוגרת אך בשנים ספורות מהבחורה שלצידה, אך כבר
רופאה ואמא לילדה קטנה, שטסה לראשונה לנורבגיה לפני כחצי יובל,
מלאת התרגשות וחששות. בנורבגיה התגלו מצבורי נפט כמה שנים קודם
לכן, והיא הפכה לגן עדן לגיאולוגים. אורי בעלה, שתמיד אהב
טיולים והרפתקאות קיבל הצעת עבודה מפתה עם סיום הדוקטוראט
בגיאולוגיה, והפציר בה לנסות את מזלם בארץ הזרה והמוזרה הזו.
כמו הצעדים המהוססים על השלג היפה והבוגדני, ההופך בלי אזהרה
לקרח חמקמק, כך היו החודשים הראשונים. אורי היה מסוחרר מעולם
שלם שנפתח לפניו, ואילו היא זכרה בעיקר שעות ארוכות, אפופות
אור חיוור ההולך ומתמעט, בהן התפללה שמישהו ידפוק בדלת, ויגאל
אותה מהדממה בה מהדהדים רק מילמוליה של התינוקת. הרגישה אשמה
מול עיני הילדה הגדולות, הצלולות, המביטות בשאלה אל האם המתקשה
לעצור את דמעותיה. מי יכול היה לדעת שכך דברים יתפתחו?
 
מחשבותיה נקטעו ע"י הדיילת שהציעה לה שתיה. היא פקחה עיניה
וראתה את מבטה של טל משתהה עליה בחום.  
"ישנת קצת? "
"לא ממש, חשבתי. "
"מחשבות טובות?"
היא הרימה גבותיה וחייכה חזרה. "את יודעת, בחיים נורבגי לא
ישאל אותך כזו שאלה אם הוא לא מכיר אותך, וגם אם כן, אז רק
אחרי כמה בירות טובות."
טל צחקה. "מי אמר לך שלא שתיתי כמה בירות טובות?"
"חשבתי איך הגעתי לפה ואיך הדברים התגלגלו. אורי, בעלי, בא
לעשות כאן פרויקט לשנתיים. הוא תכנן לחזור עם ידע שרכש כאן,
אבל... כמו שאת רואה, הדברים התפתחו אחרת".
"לא חזרתם?"
"לא. אני עשיתי דוקטוראט ברפואה ציבורית כי לא יכולתי לעבוד
בלי לדעת נורבגית. אורי חיכה לי חצי שנה שאסיים, ובזמן הזה עבד
עם חבר על המצאה שקשורה בגילוי נפט. ההמצאה מאוד הצליחה, הם
הקימו חברה, ומאז זה התגלגל. בינתיים גם אני קבלתי עבודה טובה,
נולדה לנו עוד בת, וכבר היה קשה יותר ויותר לעזוב".
"ואת מצטערת?"
"לא יודעת", אמרה ונאנחה. "אולי לפעמים". והוסיפה: "את יודעת
מה, אני אסתובב קצת, איישר קצת את הרגליים בדרך לשירותים."
"בכיף", אמרה טל והכניסה את האזניות לאזניה.

היא פסעה בין שורות המושבים, עיניה מטיילות מנוסע אחד למשנהו.
למולה נמנם זוג מבוגר שלוב ידיים. במושב שאחריו ערסלה אם צעירה
תינוק בזרועותיה. כמה שנים חלפו מאז שבדקה תינוק? פתאום הרגישה
את הגעגוע למגע העור הרך ולריח התינוקי, ריח סבון וטלק, ככאב
פיסי ממש. נזכרה בסקרנות שליוותה אותה עם כל כניסה של תינוק
חדש לחדר, במאמץ המרוכז לא לפספס שום שאלה או אפשרות, בעבודה
האיטית, צעד אחר צעד עם הילדים והוריהם, ותחושות הסיפוק שלה
כאשר הושג שיפור. במעורבב עלו בה בכי ותסכול של ילדים והורים,
לצד מילים נרגשות, מתנות, ואפילו חיבוקים ונשיקות. זכרה במיוחד
ילד שלא הלך עדיין בגיל שלוש, והרופאים הבכירים במחלקה טענו
שאינו מסוגל ללכת בכוחות עצמו. היא, שהיתה אז אורטופדית ילדים
צעירה, התעקשה על בדיקות נוספות, ליוותה ועודדה את הילד והוריו
בטיפולים השונים שעבר,  שבוע אחר שבוע. לאחר מספר חודשים
העמידה את הילד וביקשה ממנו לבוא אליה. הוא הביט בה כלא מאמין,
אבל משהתעקשה הניח כף רגל קטנה ושמנמנה על הרצפה, גישש בהיסוס
למצוא מקום לכף רגלו השניה, וכבר הלך שלושה צעדים עד שנפל
לזרועותיה. מבטה של האם, שנמהלו בו פליאה, התפעמות, הכרת תודה
ויותר מכל אושר מזוקק, היה חוזר אליה לא פעם בשנים האחרונות.
לעיתים קרובות דווקא כאשר התקבל מאמר שלה לכתב עת חשוב, ואפילו
כאשר הצליחה להעביר את הרפורמה במדיניות הרפואית בגיל הרך,
הישג שבזכותו התפרסמה, חשה זיוף וחוסר נוחות בשבחים שזכתה להם.
משהו בתוכה ערג לשווא לתחושה שגדשה והציפה אותה אז בחדר, למול
אותו המבט.

מדי פעם חשבה לנסות ולשלב עבודה בקליניקה. כמה שנים החזיקה
בארנקה פתק עם מספר הטלפון של מנהל המרכז הרפואי שנפתח
למהגרים. בישיבת הנהלה, כאשר כבר היתה ראש המחלקה,  פנה אליה
אחד הקולגות ושאל לאן היא נוסעת בשנת השבתון הקרובה. "חשבתי
דוקא לא לסוע הפעם, אלא לשנות קצת כיוון, ללכת לעבוד בקליניקה
של המהגרים, ככה, ממש עם הילדים." לרגע השתרר שקט, ואז פרץ
השואל בצחוק על רקע החיוכים ההולכים והמתרחבים של הקהל. "רעיון
מצוין לכותרת בעיתון: 'הפרופסור מפשילה שרוולים'. אולי  גם
תצטלמי עם איזה ילד שחור כמו  הנסיכה דיאנה? זה באמת יכול
להביא לנו עוד קצת מימון..."
"לא, באמת," ניסתה להסות את צחוק הנוכחים, "חשבתי קצת לחזור
למקורות, אתם יודעים, להרגיש את השטח", אבל הצחוק הלך והדביק
את כולם. דיברו על המהגרים האלה, המלוכלכים, אפופים בריח
תבשיליהם המוזרים, אף פעם אי אפשר להבין אותם...הגדיל לעשות
השואל שחיקה אם נואשת המתחננת לרופא בנורבגית רצוצה.
היא נשענה לאחור נכלמת, ומיד הזדקפה והמשיכה לנהל את הישיבה
ביד רמה. באותה שנה נסעה לשבתון בארצות הברית, כרגיל.

הדיילות החלו לנוע במעברים עם עגלות האוכל, והיא חזרה למקומה
והתיישבה. טל פנתה אליה: "הי, אסתר, רציתי לשאול אותך עוד
משהו."
"כן, מה?" פנתה אל הבחורה הצעירה משועשעת מעט מהעניין שגילתה
בה, אבל יחד עם זאת דרוכה.
"תגידי, זה לא משעמם קצת ככה?"
"איך?"
"שכבר כאילו השגת הכל, את פרופסור, לאן יש לך עוד לשאוף?"
חשבה על המנוחה והנחלה שכל כך רצתה להגיע אליה. איך חלמו אורי
והיא על הימים בהם הבנות תגדלנה ויהיה להם זמן שלהם ביחד
לטיולים, לתחביבים. ועכשיו - שניהם מטיילים בלי סוף כל אחד
בעינייניו. לפעמים היו מתבדחים שמספיקה להם מיטת יחיד כי הם
כמעט אף פעם לא ביחד בבית.
"או... זה לא בדיוק ככה" אמרה, והוסיפה משפט שהפתיע אותה עצמה:
"אני כל הזמן מרגישה שאני צריכה עוד להוכיח..."
"מה, למי?" הזדקפה טל בכסאה.
"אה..." גמגמה והסמיקה קלות, תופסת פתאום שחשפה משהו מבלי
משים, אבל בצעד לא אופייני המשיכה:   "כאילו כל ההישגים האלה
הם לא שלי ממש. כלומר, הרבה מהנסיבות שיחקו לטובתי. זה לא
שהייתי כזה גאון גדול. באתי עם ידע שלא היה כאן, נפלתי בדיוק
על פריחה כלכלית, מדיניות של עידוד ילודה. וגם היה לי סתם מזל,
בוס מהגר שהעדיף מהגרים בסביבתו..."  
"תסלחי לי, אבל זה ממש שטויות. את חושבת שאם לא היית טובה
מישהו היה מחזיק אותך?"
אסתר היססה לשניה, ואז הישירה מבטה לטל: "המון זמן שלא דיברו
אלי ככה. ואת יודעת מה? ממש התגעגעתי." ושתיהן צחקו צחוק
משחרר.  
ואז הוסיפה, תוהה מה דוחף אותה להמשיך:" לא הכל הוא כמו שהוא
נראה מבחוץ. היו דברים שרציתי ולא השגתי".
"מה למשל?"
"נורא רציתי להיות מנתחת, ולא קיבלו אותי. זו היתה אכזבה
גדולה." ראתה עצמה יושבת ליד דלת חדרו של פרופ' קידר, מחכה
לפגישה איתו אחרי ההחלטה המעליבה לא לקבל אותה להתמחות
בכירורגיה. ממתינה כל הבוקר לפרופסור שנכנס ויצא והתעלם משעת
הפגישה שנקבעה. כשנכנסו סוף סוף לחדר פלט לעברה, עדיין עומדת
בפתח, בפה מלא סנדביץ' לעוס: "יש דברים שאת פשוט לא יכולה
לעשות וחבל על המאמץ". היא התחילה לומר משהו, מנסה לחזק את
קולה הרועד ולהסתיר דמעותיה, אבל הוא קטע אותה מיד: "תסלחי לי,
יש לי עוד הרבה דברים לעשות היום. וחבל על הדמעות, זה ממש
מיותר".

"אני לא מתעכבת על מה שלא הולך" אמרה טל. " זורמים הלאה. הנה,
חבר שלי לא רצה לבוא, יותר חשוב לו האופנוע שטח שלו, אמרתי לו:
סבבה, תעשה מה שאתה רוצה, נראה מה יהיה כשאחזור."
"ולא הצטערת קצת?"
"לא, הזדמנות לקצת אויר. בארץ כל אחד בתחת של השני: למה את
לומדת, למה את לא לומדת, למה את לומדת את זה..."
אסתר חייכה. משהו בטון הנמרץ והמושחז הזכיר לה את אינגה-ליסה,
חברתה הקרובה. נזכרה איך ייחלה למישהו שיתערב קצת בחייה,
שיפרוץ את הבועה השקופה בה נכלאה לא מרצונה. בתחילה טעתה לפרש
את קוד הכנסת האורחים הנורבגי כרצון לחברות. אנשים שבאו בימי
חופשתם לעזור במעבר הדירה התחמקו משום מה מהזמנה לארוחה או
לבילוי משותף. למודת אכזבות שמרה מרחק מהמרצה הנמרצת והקורקטית
שהגיעה למחלקה, אך אט אט התקלפו שתיהן מקליפותיהן. היא נזכרה
בטעם דייסת האורז, בזוקת  סוכר וקנמון, שאכלו יחד מול האח
בבקתה אחרי הסקי, וגל מתוק וחמים עלה בה.

הדיילות התקרבו אליהן עם מגשי האוכל. "אני מה זה רעבה!" הכריזה
טל. היא פתחה את המגשית ולאחר רבע ביס עוותה את פניה: "מה זה?
הם לא שמעו על תבלינים? כזה תפוח אדמה מכובס אפילו אמא של חבר
שלי לא מצליחה לעשות!"
"Velkommen til Norge"  (ברוכה הבאה לנורבגיה)  ענתה לה אסתר,
מתקשה לעצור בצחוקה.
פניה של טל נותרו מכורכמות. היא התכופפה לתיקה ושלפה מתוכו
שקית עוגיות תמרים ואגוזים. "קחי, קחי, זה סבתא שלי הכינה".
אסתר לקחה עוגיה וקרבה אותה באיטיות אל אפה. ריח התמרים והחמאה
התערבב בריח דק של אבק ואורנים, תכלת זהובה נחה על ההרים
וירושלים בין ערביים, נשימה לפני השבת.
הן אכלו בשקיקה ובשתיקה, אסתר מרגישה את ההזמנה לכנס המחזור
באוניברסיטה בוערת בתיקה, שם שכנה בחודשיים האחרונים.
פתאום אמרה טל: "את יודעת מה? אם יש לך איזה יום יומיים, תבואי
איתי קצת להסתובב באוסלו, יש לי כמה ימים עד שמתחיל הקורס."  
"אני?" אמרה בפליאה גמורה. כשהיו הבנות קטנות חלמה שכשתגדלנה
יצאו ביחד לבלות. כשהן כבר נפגשות - הגדולה לומדת בישראל
והצעירה משתתפת בפרויקט בינלאומי בניו יורק - הן יוצאות יחד,
אבל זה לא היה כמו שחלמה. תמיד נדמה לה שהן משתעממות בחברתה,
שיש להן דברים חשובים יותר לעשות.
"כן, למה לא?" חייכה טל. "רואים שאין עליך".
"אין עלי מה?" שאלה במבוכה.
"נו... זה סתם ביטוי כזה. התכוונתי שאת אשה שווה, שאת יודעת
להנות מהחיים".
"באמת?" תהתה, ופליאתה גברה מרגע לרגע. "איך את יודעת?"
"רואים, נו, השיער, הבגדים, את יודעת לדאוג לעצמך. קצת עייפה
אולי, לא ישנת מספיק או שהנורבגים כיסו אותך בקצת שלג, אבל
נסתובב קצת, ננער ממך קצת את השלג... תראי שיהיה סבבה."
"לא יודעת", אמרה. "מחר יש לי איזו ועדה, ביום חמישי אני
מלמדת, ובכלל עוד שבועיים יש כנס מחזור בישראל של בית הספר
לרפואה... אבל כנראה שאני לא נוסעת."
"למה, נשמע לי אחלה" אמרה טל.

המטוס התחיל להנמיך עוף. "הי, תראי איזה יופי!" קראה טל
כשנגלתה רצועת החוף הארוכה הנשלחת מים כחול פלדה. אסתר התקרבה
לעבר החלון ושתיהן הביטו החוצה כשכתפה של האחת כמעט נוגעת בכתף
רעותה. המטוס הלך והנמיך ובזה אחר זה הופיעו מעגני סירות ובתי
עץ, בנייני תעשיה גבוהים ופריחה באינסוף ירוקים על רקע השמיים
החיוורים, שקרן שמש עזה פילחה אותם. אסתר נשמה נשימה עמוקה.
"הגענו הביתה" אמרה בקול רך.
כשנגעו גלגלי המטוס בקרקע פנתה לטל: "בואי, אני יכולה להקפיץ
אותך למלון, ובקשר לאוסלו - נראה."

מחיאות כפיים מוכרות נשמעו שבועיים אחר כך, כאשר נגעו גלגלי
מטוס אחר במסלול האספלט המהביל בלוד.  
אסתר ואורי יצאו מהמטוס, מצמצמים עיניהם אל מול השמש הבוהקת.
ישראל - צהובה, מאובקת, וקטנה להכמיר כמו תמיד, קבלה אותם
בחום. כשישבה עם החברות שלה  בבית הקפה על הים, ביקשה הפעם
לשבת על החול, עם הרגלים במים, למרות מחאותיהן של כמה מלובשות
המשי והלבן. "אף פעם לא תראו נורבגי יושב בטבע על כסא פלסטיק"
פסקה בטון שלא הותיר מקום לויכוח. היא גם הסכימה, בפעם
הראשונה, לתת הרצאה על עבודתה בכנס המחזורים באוניברסיטה.

אולם הכנסים היה מלא מפה לפה. לרגע נרעד בה משהו כאשר זיהתה
בשורת המכובדים את פרופסור קידר הישיש. דחף עלה בה לענות לפה
עמוס הסנדביץ' שפצע אותה לפני שלושים שנה, אבל היא רק פנתה
לסדר את הדפים והמחשב, מנסה להרגיע את הלמות לבה ולייצב את
ידיה. כשהופיעה על המסך תמונת הפתיחה הרגילה, בניין
האוניברסיטה העתיק המשקיף אל הפיורד הכחול, נעמדה לפניה ונשמה
עמוק. עוד נאחזה לרגע בעיניו של אורי שחייכו אליה מתוך הקהל,
ובקול שהלך והתחזק אמרה: "אני מאוד מאוד מתרגשת להיות כאן
היום...".