ההמשך לסיפור 2007.5. אל תדאגו, כל פעם יהיה עוד.

"אתם על 102 FM רדיו תל אביב 22 דקות אחרי שמונה..." קולו של
שדרן הרדיו העיר אותה ברוך, היא מאחרת והיא יודעת אבל עדיין
אחרי אתמול היא הרגישה שמגיע לה, לא כל יום יוצא לה לפענח מקרה
כזה, במיוחד שהקורבן היא בת של שוטר לשעבר. היא קמה מהמיטה
נעלה נעלי בית וסחבה את עצמה לחדר האמבטיה, הטלפון צילצל, היא
נעמדה כמתלבטת, לענות? להתקלח? נו טוב, "גברת אברהם?" קול
ילדותי ומצחקק מהצד השני של הטלפון. היא זיהתה בשנייה את
אחיינה ירון. "כן, מי שואל?" בקול משוחק ענתה והזיזה את שיערה
הגלי מאוזנה כדי שתוכל לשמוע יותר טוב, "מדבר ירון אשכנזי, יש
לי תמונה שלך ואני רוצה חתימה!". "ומאיפה יש לך תמונה שלי?"
שאלה, "מהעיתון" ענה בתמימות, גבותיה התרוממו כלא מבינה, "טוב,
ירון, אני אבוא בערב ואחתום לך". "ייייייששששששש" היא שמעה
אותו צועק ברקע ונעלם מאחורי קולה של אמו "היי סלבריטי", "היי
צעצוע" היא ידעה את שמה, סיון, פשוט תמיד קראה לה כך מאז שהיו
ילדות, כמו כל אחות גדולה שהציקה לבת האהובה במשפחה.
"מה הקטע של התמונה?"
"הא, אני מבינה שלא ראית את התמונה שלך מתנוססת בעמוד הראשון
של ידיעות ומעריב"
"מה, את רצינית?" נדהמה לשמוע את הבשורה
"כן מסתבר שאת יותר חשובה מפוליטיקאים מושחתים ו..."
"סיוני אני חייבת לזוז תסלחי לי אני גם ככה מאחרת"
"טוב, אבל היום את באה בערב, לא כמו בשאר הפעמים", "מבטיחה"
מלי קיוותה שהפעם היא תעמוד בזה.
"בריצה אל המקלחת, שטיפה מהירה ולמשרד" הנחתה את עצמה בקול.
כשהיא התקרבה אל הדלת הראשית של תחנת המשטרה העיתונות כבר
חיכתה לה, "אני לא רשאית להגיב בנושא" אמרה  והגבירה צעדיה כדי
להימלט מעדר צמאי הכותרות, כשעברה את הדלת מחול של ידיים מחאו
כפיים חיכה לה. להתרגש? לשמוח? היא לא הייתה מהטיפוסים שלוקחים
על עצמם קרדיט אבל איפשהו זה עשה לה טוב, היא חייכה וצעדה אל
משרדה, "פינת הסיכויים הקלושים", כך היו קוראים לו שאר השוטרים
בתחנה. על הדלת התנוסס שלט "חקירות תיקים ישנים". היא זו
שהקימה את חת"י וגם החוקרת היחידה. לא הרבה תלו תקווה בפרוייקט
הזה שהטילה על עצמה ונלחמה לקבל.
היא נכנסה לפינה הקטנה והריקה שלה, שולחן, כיסא, מחשב, טלפון
והמון המון ניירת.
דלת המשרד נפתחה ללא נקישות, "מזל  טוב!" דוד שעמד בפתח הדלת
הכריז על ההצלחה מאמש. "תודה" היא חייכה בביישנות.
"אז מה עכשיו?"
מלי הרימה כתפיה כלא יודעת.
"את חושבת שיגדילו לך את התקציב".
"נקווה, המחלקה הזאת סגרה ארבע תיקים בחצי שנה, כשאחד מהם מעל
שנתיים, ועכשיו זה".  
"אני יודע, אבל אמרתי לך, אל תתלי תקוות... עזבי את זה עכשיו,
מה עם הבחור שלך?"
"אני לא מדברת על זה עכשיו, רק חזרנו והבטחתי לתת לזה צ'אנס".
"טוב אם תתצטרכי כתף לבכות אני פה".
"לא מצחיק" גערה בו.
"אני פשוט דואג, ילדונת" הוא אסף אותה לזרועותיו כמו ממלא מקום
אמיתי לאביה, הם היו בערך אותו גודל, שמנמנים שניהם מאכילות
יתרות של על האש בימי שבת בים ומשניהם נדף ריח כבד של סיגריות,
"תמיד עם יד אחת מחבקים", אבא תמיד אמר כדי שהיד השנייה תשמור
על הארנק, הזכרון הזה נמרח על פניה והיה אפשר לראות את זה
בבהירות.
"נזכרת בו?" דוד שבר שתיקה, "כן" ופלטה אנחה של חזרה למציאות.
"מלי?", קול נשמע מעבר לדלת שנפתחה לאט ולא מחכה למענה כהרגלה
החצוף של רחל הפקידה
"אני חושבת שכדאי לך לענות לטלפון".
מלי הרימה את השפורפרת "חקירות תיקים ישנים, מלי".
"מלי? שלום מדבר אופיר שדה, קצין חקירות בית שמש, אני חושב שיש
לי משהו בשביל המחלקה שלך".
"אני בדרך" מלי הסתכלה על דוד בעיניים כאילו מחכה למבט הגאה על
הצלחתה וכמובן דוד מספק לה כל שחפצה נפשה.

אחריי הפעם השישית שהוא משתיק את צלצול הסלולרי הוא נכנע
"מה?!"
"תמיר, אחי, אתה חייב להגיע דחוף, מצאו עצמות של בן אדם".
גופו של תמיר התעורר לחיים כאילו אתמול הוא לא ישב עד 4 לפנות
בוקר עם אוסנת בניסיון לפתור דברים ואולי להציל את מערכת
היחסים הכי ארוכה שהייתה לו, "אני עוד דקה שם" תמיר ידע שאם
נועם התקשר בשעה כזאת זה חייב להיות רציני.
תוך שניות מספר בגדים כיסו את גופו הלבן והרזה של תמיר שכבר
היה בטרנטה שאבא השאיר כמזכרת.
כשתמיר התקרב לאיזור הוא הבחין בנועם בתוך קהל הסקרנים העצום
בקלות, אותה רעמת שיער עוד מימי התיכון וגם ללא הרעמה, אי אפשר
לאבד בחור בגובה מטר תשעים וחמש אפילו בקרנבל ריו דה ז'ינרו.
"אז מה קורה?" תמיר כבר שולף מצלמה, דף ועט כמו כתב מיומן
שזוהי רוטינה בשבילו.
"אחי, הפעם אף אחד לא יודע, רצות שמועות אבל אתה יודע עד כמה
השמועות קרובות למה שאתה צריך".
"ואחיך במשטרה לא יכול לדבר קצת?"
"שוטר התנועה הזה בקושי יודע שמצאו כאן משהו".
תמיר החליט לנסות לגשש קצת, בגלל שהוא מכיר את האיזור מטיולי
השטח שנהג לעשות כאן כל סופ"ש הוא ידע על נקודת תצפית מעולה
לזירת החקירה.
"טוב אחי תודה" .
"מה? זהו אתה מוותר?"
"לא מוותר, אני הולך להסתובב קצת".
"אני יכול לבוא? בבקשה בבקשה בבקשה?" כמו ילד שמבקש עוגיה מאמא
נועם קיווה לתעסוקה סוף סוף בעיר הרפאים המשעממת הזו.
תמיר הבין אותו "אולי בפעם אחרת, עכשיו זה סתם לשאול שאלות
ולכתוב הערות מעפנות, אתה תשתעמם".
נועם הבין את הרמז.
כהרגלם לחיצת היד הסודית עוד מכיתה ח' עם החיבוק המסיים, "אם
אתה צריך משהו אתה יודע למי לפנות" נועם הכריז על נאמנות.
כשתמיר הגיע לנקודת התצפית שממנה אפשר לראות הכל הוא הבחין
בנער בן 12 שמסתכל למטה, "אה, אז אני לא היחיד שמכיר את המקום"
אמר עם חיוך.
הילד לא זז, כאילו הוא חקוק באבן, ומבטו היה קפוא. תמיר נעמד
לידו, "אולי לא כדי לך לראות את זה, חמוד" מנסה לפתח שיחה.
"הם הרגו את הילד הזה" אמר הנער והצביע למרכז התקהלות השוטרים.
"למה?" מבטו של הילד הבהיר לתמיר שהשאלה מופנת אליו.
תמיר הסתכל בפה פעור על הנער ואז הניף מבטו למטה כלא יודע מה
לענות. בהביטו למטה ראה תמיר פנים מוכרות. הוא זיהה את השוטרת
הזו, את השיער הגלי, את הפנים השחומות והפשוטות, זאת הייתה
התמונה הראשונה שהוא מכר כעיתונאי ותמונה כזאת לא שוכחים.
בניעור מחשבות קצר חזר למציאות הסיט את ראשו חזרה לילד והוא
הבין שנשאר לבד.