צלילים רכים של גיטרה חשמלית  בתוספת אוברדרייב עדין על מצע של
דיליי קטנטן וריוורב מתוק.

התגשמות חלום.

לאט לאט מצטרפים השאר. הסאונד עדין ומרגיע, אבל כל כך חי,
נושם.
הסאונד מתוק, התאורה אינטימית, ריח של עץ.

ושם אנחנו עומדים, במרחק של מטר מכם, מוגבהים בכמה עשרות
סנטימטרים, תרגישו אותנו ונרגיש אתכם. רואים שכולנו נהנים.
ואנחנו כמוכם, עם כוס בירה או סיגריה ביד, עושים מוזיקה.
מהלב.
מהנשמה.

אתם לא הרבה, 100 אנשים וכמעט כולכם מאותה עיירה קטנה מלבד כמה
עשרות בודדות של תיירים תועים ששיחק להם המזל להקלע לעיירה
שלכם, שאף אחד עוד לא מכיר.
ולשמוע אותנו, הרכב שאף אחד עוד לא מכיר.

וכולכם יושבים כאן, חלק לא קטן עומד וזז בהתאם אלינו.
הרוב לא מעשנים, כי ככה ביקשנו, אלה שכן דואגים לשבת או לעמוד
בקבוצה באיזשהי פינה.
ואתם כאן, באווירה שקטה, ואיכשהו במין צירוף מקרים משונה שרק
מוזיקה יכולה להביא - לכולם נעים פתאום, והם לא רוצים שייגמר.

ובין אם אתם מאחורי עננים של אלכוהול, או שקועים בשיחה, מחפשים
את בן הזוג שלכם ללילה הקרוב או בדרך לשירותים, אתם איתנו,
ואנחנו איתכם.

והשפה לא חשובה, העיקר שלזמרת יש קול מתוק שממיס אתכם ולזמר
קול שיחד עם האינטימיות של המקום גורם לכם להרגיש כאילו הוא שר
לכל אחד ואחת מכם.
והאקורדים לא חשובים, העיקר שכל פריטה על הגיטרה מוציאה ממנה
הרמוניות של תזמורת שלמה, צליל שחודר לעצמות, שמרעיד את
השרירים כולם.
ולא משנה הקצב, העיקר שהבסים נכנסים עמוק לבטן. שכל פעימה אתם
תרגישו את גלי הקול פוגעים ישר בכבד.

והחליל.
החליל גורם לכם לזנוח הכל לרגע.
מי ששקוע בשיחה יעצור לרגע להסתכל, יעצרו גם אלה שתרים בעיניהם
אחרי מישהו שיחמם את הלילה החורפי הזה בשבילם. אלה עם הסיגריה
יניחו אותה על המאפרה ואלה עם הבירה יקחו לגימה אחרונה ויסתכלו
בעיניים רעבות.
והחליל ינגן לו, יטייל בין התווים הנמוכים לגבוהים, שביחד עם
הריוורב המתוק ייכנסו הישר ללב של כולכם. תמחאו כפיים, חלק מכם
אולי אפילו יזיל כמה דמעות, ותאהבו אותנו.
תאהבו באמת.

ותחזרו לעיסוקים שלכם, ולבירות ולסיגריות וליחסים ולילדים
וללימודים ולכסף ולאכזבות ולדאגות ולתקוות ולחברים ולחלומות
ולהימורים ולסמים ולדכאונות ולפרידות ולשנאות ולאהבות.
ולחיים.

אבל תמיד, בכל חייכם,
תזכרו את הלילה החורפי הזה. כי היה בו משהו מיוחד, נעים, אוהב,
מלטף, רך, נוח, שלם. מוסיקה.
ותזכרו אותנו, שניגנו ושרנו לכם מהנשמה.
במבנה קטן וחשוך, עם ריח של עץ, בלילה חורפי וגשום, באווירה
חמה ואינטימית, כל כך, היה לכם כל כך נוח.
ותדעו שזה היה רגע מאותם רגעים, שלא יהיה ניתן לעולם -
לספר עליהם לאף אחד, או לתאר, או לכתוב.
כי אין מילים לתאר רגע כזה.

אין מילים בכלל.