וגם אני קורא בלילה את "איים בזרם" של ארנסט המינגווי,
שומע דייר סטרייטס ונמס עם כל תו שמארק קנופפלר פורט על
החשמלית שלו.
ועוצם את העיניים כדי שאני אוכל לדמיין את הפנים שלך,
את החיוך שלך,
מולי.

תומאס האדסון יושב בבית זונות בהוואנה,
וקנופפלר טורק שפורפרת טלפון בחדר קטן במלון דרכים מוזנח -
ובכל זאת חושב שאין לו שום סיבה טובה לנגן בלוז.
רומיאו יודע
שהוא לא יוכל לעשות יותר
מאשר לשמור על הקצב.

האופטימיות האינסופית של בונו
תמיד מזכירה לי אותך.
כמו אותה חצי שעה של שמש קיצית בתוך יום גשום.
אז איפה הוא עם הקול המיוסר שלו?
למה הוא לא מצליח
לקחת אותי אל העולם שלך?

אם רק יכולתי לדעת מה את רואה כשאת מסתכלת על העולם,
להכיר אותך מספיק.
למה שלא תגידי לי משהו אמיתי
אני מאמין בך.

מלחמת העולם השנייה, אי שם בהוואנה,
או אמצע שנות הפופ עם גיטרה חשמלית שהתחפשה לבנג'ו במלון דרכים
מלוכלך.
או אולי בכלל שדה תעופה מתכתי בשנות האלפיים עם סיגריה וכוס
קפה ביד.
וזיפים של זקן,
חליפה שחורה ותיק שחור.
אלגנטי משהו.

קנופפלר מחפש את הפנים שלך בכל רחוב,
בונו נזכר בילדות ומבקש שתקחי אותו איתך,
פיל קולינס רואה את זה אצלך בעיניים,
סטינג רוקד איתך ריקוד שגורם למלאכים להחביא את כנפיהם,
קלפטון שר לך כמה את נהדרת הלילה,
האדסון פוגש אותך בבר בהוואנה.

מדהים -
איך כולם שרים עליך
רק בגלל שאני אוהב אותך.

"GIrl it look so preety to me
Like it always did
Like the Spanish City to me
When we were kids"
(Tunnel Of Love - Dire Straits)