אני הולך. כל הבוקר חשבתי על זה. אני פשוט חייב לרוץ היום.
מזמן כבר לא רצתי. אני אוהב לרוץ.

הגעתי להתחלה. אני מתחיל לרוץ, ואין לי שום קושי. אני נהנה מזה
שכלום לא כואב לי ואני מרגיש נפלא. אני אוהב לרוץ.

עובר 500 מטר. אגלי זעה מתחילים לרדת מהמצח. השרירים ברגליים
מתחילים לכאוב, אבל לי זה לא אכפת. אני אוהב לרוץ.

סיימתי סיבוב. הזיעה כבר זורמת מפניי, מגבי ומחזי. אני כבר לא
שם לב לזעקות שרירי הרגליים. הבטן מתחילה לכאוב. זה כמעט עוצר
אותי, אבל נעלם בשיא. אני אוהב לרוץ?

אני כבר בקושי מרגיש את הכיף של ההתחלה. רק הדרך בעיניי. רק
הרצון לצעד הבא מניע אותי. התחילו כאבים חזקים בצד שמאל של
הלב. (למה בכלל התחלתי לרוץ? היה עדיף לי לישון.) מאוחר מדי.

אני עוצר לרגע, ונופל על הרצפה. הרצפה הקשה, התמידית. חושב על
הריצה בזמן שאני מרגיש את הלב שלי כמו פצצה מתקתקת.

אני עוצם את עיניי, מקווה שהמצב יחזור להיות כמו לפני שהתחלתי
לרוץ, אך העיניים לא נפתחות. אני שונא לרוץ.