בבוקר ההוא הוא הבין שליל אמש ראה אותה בפעם האחרונה. רמזים
לכך היו קיימים עוד בתחילת סיפור האהבה שלהם, אשר היה עבורו נס
כשם שהיה אסון. הרמזים תפקדו כאיים נחבאים של תובנות אסורות,
שהוא העדיף להסתיר בים התקוות בו הפליג מחוסר ברירה.
מהרגע הראשון שפגש בה הרגיש שהוא יאהב אותה בחוסר אונים וגם
ידע שאם ינסה להפסיק לאהוב, יהיה זה מחוסר אונים גדול אף יותר.
בכל האוקיינוס הזה הצליח להשאר מפוכח ולדעת שהיא בעצם בחורה
רגילה. הדבר היחיד שהפך אותה למיוחדת עבורו הוא האהבה שלו
אליה. היא אינה אומנית מיוסרת וטראגית אשר האניגמטיות שלה
לוכדת את נשביה בקסם המיסתורין. גם לא יפיפיה ויקטוריאנית
אצילית וענוגה אשר מתפקדת כבובת פורצלן שמחזריה יחששו לגעת
ולסדוק. היא בחורה רגילה למדיי, בעלת חיים רגילים וגם הוא כזה.
כאשר חייהם הרגילים הצטלבו, בפגישה עיוורית ארעית, סיטואציה
רגילה למדי, הבחין שהיא בחורה רגילה אך ידע שיאהב אותה באופן
לא רגיל. וכך היה. הוא חלק איתה שיחה, מיטה ובית ורק את האיים
הנחבאים שמר לעצמו, כמו סוד שידוע לשניהם אבל מסרב להילחש.
כשניסה לתהות על קנקנה של אהבתו, לא הצליח להבין מהו הדבר הזה
ששולט בו בצורה כה עדינה אך הרסנית. בחור רגיל אך לא טיפש, חשד
שחוסר התמסורתה הוא גרעין הרסני הבונה את שניהם. למרות שחשד לא
הבין כי כבר הכיר בחורות אשר העניין המתון שלהן בו גרם לו
לוותר ולהעדיף להיות נאהב. במקרה שלה ושלו לא וויתר אך גם לא
התעקש כי הרי שניהם ייחשבו לבחירות שהן פריווילגיות של בעלי
שליטה. גם לא יכל ממש לכעוס עליה. היא השתדלה לאהוב אותו, הוא
הבחין בכך, אך לא ידעה כיצד להתמסר באמת, לא יותר מאיך שהוא
ידע כיצד לא להתמסר. הזמן עבר לו בנעימים ובסבל לסירוגין
ובאופן שהיה תלוי בעיקר באותם איים נחבאים וביכולתו להחביא
אותם, בעיקר מעצמו.
לילה לפני אותו בוקר, הבוקר בו הרגיש חסר אונים יותר מבעבר אך
גם הצליח להביא עצמו לידי בחירה, היה הלילה בו הסוד נלחש
לראשונה. כמו שקורה בדרך כלל כאשר נאמרת האמת שניהם ידעו כי
דברים לעולם לא ישובו לקדמותם, אך עדיין לא ידעו כיצד. הם שכבו
במיטה באפילה השקטה, כמעט דוממים אך גם חסרי מנוחה והוא ליטף
את ידה כה בעדינות עד שלא היה בטוח בכלל כי הוא נוגע בה.
בשלווה המדומה הזו, שהייתה עבור שניהם כמעט בלתי נסבלת, החליט
שהוא ישאל עליו. "לא אהבתי אותו יותר ממה שאני אוהבת אותך"
ענתה לו והפנתה את ראשה הרחק ממנו ולכיוון החלון. הגבר ההוא,
אשר היה לפניו, כמעט ולא הוזכר, אך הוא תמיד סבר שכשלקח ממנה
את אהבתו, לקח איתו גם את אהבתה. לא ציפה ממנה בכלל שתשקר
למענו, ותחוס על רגשותיו וכששמע את תשובתה ידע שאינה משקרת
והתייסר אף יותר. לא הצליח להבין אם כן מדוע ודחק את אהובתו
הלא מתמסרת לפינה. "הוא לא עשה כלום כדי לגרום לך להראות פחות
שווה" המשיכה בעצב מאופק, עיניה מביטות בנקודה דמיונית באופק,
ידיה ממוללות את השמיכה. אז, נעצרה לרגע, הפנתה את פניה חזרה
אליו, העבירה את ידה בעדינות על לחיו ולחשה את הסוד שנלחש בפעם
הראשונה: "כלומר הוא כן עשה, אם ניתן לכנות את זה עשייה, הוא
מת". לאחר מכן הסתובבה שנית ושבה למולל את השמיכה באצבעותיה עד
שנרדמה. בבוקר כאמור כבר הגיע להחלטה. הוא ידע שאי אפשר
להתחרות בבחור מת, זאת כולם יודעים,
אבל הוא ינסה. הוא דמיין לעצמו את גודל ייסוריו של הבחור הבא
אשר יתמסר לה וייאלץ להתמודד עם רוחות רפאים של שני בחורים
מתים.