מי בכלל יכול לקרוא לזה מוזיקה? מבחינתי, קבוצת כושיות שגונחות
מול טייפ-ריקורדר לא נחשב כמוזיקה. אבל לא נורא. אני אצא
למסיבה, יהיה שם את המוזיקה הזו, מלא אנשים מיוזעים מסביב.
יהיה צפוף, ומעושן, ומלא ריח של וודקה, יהיה תור ענק לשירותים,
שם מגוון הפעילויות בהם האנשים יעסקו יהיה מדהים, ויכלול יותר
מחמישה סוגים של נוזלי גוף! אני אצטרך לחכות שעה בכניסה, ולשלם
אחוז ניכר מהמשכורת שאני מרוויח במקצועי- חייל, שבע ימים
בשבוע, עשרים וארבע שעות ביממה.

אז אחרי שבועיים בבסיס, חם ביום וחם בלילה, זבובים ביום
וזבובים בלילה, הדבר היחיד שבא לי לעשות זה ללכת לאחד המקומות
הנוראיים האלה, שאני כה סולד מהם, באופן כל כך מודע , ולנסות
למצוא איזה מישהי שתרגיע את נפשי המתייסרת. תוך כדי מלאכה לא
פשוטה זו, עליי לבצע משימות משניות ופחותות ערך, והן- לחזור
הביתה ללא כוויות מסיגריות, לא לעשות צחוק מעצמי, ולנסות לא
לעשות שום דבר שאני אתחרט עליו למחרת בבוקר. כמובן שכל הנ"ל
יעדים משניים, והמטרה מקדשת את האמצעים.

לא כל המטרות מקדשות את כל האמצעים. ובשעה שאני מהרהר בכך ליד
"בר המשקאות תוצרת חוץ", אני מבחין בסיטואציה מעניינת. בחורה
יפה, (לצורך העניין נקרא לה "סשה"), מענטזת לה על רקע הגניחות
ברקע (לצורך העניין - "מוזיקה"). למעשה אין היא זזה הרבה,
בעיקר תזוזה של שרירי האגן, הצוואר, ומדי פעם תנועות איטיות
ומדודות של הגפיים. לאחר שהיא מבצעת את קריאת הייחום הזו
(לצורך העניין - "ריקוד"), מתגנב מאחורי גבה בחור גדול למדי
(לצורך העניין נקרא לו "בוטש"). ובכן, "בוטש" מתקרב אל "סשה"
התמימה שאינה חושדת בכלום, תופס אותה מאחורה בתנועה וירטואוזית
ומתורגלת היטב, ובאמצעות שתי ידיו האוחזות היטב במותניה מצמיד
את "סשה" אליו. בשלב זה, אני מהרהר בכך שכנראה הבחורה לא כל כך
תמימה, שכן במהלך כל העניין, אין היא פוקחת עיניים אפילו לרגע
אחד. מוחה של "סשה" ריק לחלוטין ברגעים מכריעים אלו. כרגע, היא
שיכורה לחלוטין מכוח ריחו של הגבר, ריח זיעתו, ריח האפטר-שייב
שלו. היא יכולה להרגיש כל חלק, כל תרכובת, כל מולקולה שמרכיבה
בסופו של דבר את הניחוח העולה ממנו. אתם חושבים שזה מסריח- היא
חושבת שזה אלוהים.

אני חודל מעיסוקי הזה ברגע שבחורה נעמדת על הבר לידי, ומזמינה
את המשקה האופנתי והאיכותי "וודקה רד-בול". שיערה חום, גולש,
יפה. יש לה ריח טוב, היא חופפת עם משהו בריח של הדרים, ידיה
שאוחזות בשטר של 20 שקל, מטופחות ונקיות. זה מספיק לי, זה כל
מה שאני דורש. גלגלי הטוסטסטרון שלי נכנסים לפעולה.

"יודעת מה? את כבר נמצאת פה, מזמינה משקה, אזמין לך איזה משהו
נורמלי, עזבי את הגועל נפש הזה, נרים ביחד איזה שוט קוארבו".
אנחה גדולה משתחררת בקרבי כשאני מסיים את המשפט הכל כך חשוב
הזה, אני מבצע בדיקת מצב החומר בחולייה: ידיים בסדר, נשימה
בסדר, זיעה קלה על המצח, בגדר הסביר, לא נשמעתי מטומטם, הצלחתי
למשוך את תשומת ליבה. מספר אחד בסדר!

שיערה תופס תפנית מעניינת עם רוח המאוורר כשהיא מסובבת את ראשה
להביט בי, בחור מסכן קיבל מנת שיער לתוך כוס הוודקה רד בול.
"תרביץ", היא אומרת בפשטות. אני פונה אל הברמנית שדוחפת לי את
הטיפים שלה לתוך הפנים, בעל כורחי אני טומן חמישה שקלים טיפ
בכוס, ומשלם עוד ארבעים וחמישה שקלים עבור שני שוטים של טקילה.
"איך קוראים לך?" אני שואל. "שרון", היא אומרת. ובכוסית
"לחיים" אנו מתוודעים אחד לשנייה.

השיחה זורמת באופן מפתיע, עברנו על מה היא עושה, ומה אני עושה,
ואיזה גיל ועד מתי וכמה עוד ולמה, וזה היה מספיק מעניין כדי
לשמור על חיבור. אני לא מצליח לחשוב על מה עוד אפשר לדבר, אני
נלחץ כי זה מפסיק "לזרום", אני רואה לידי את הצמד "בוטש וסשה"
מבצעים ביחד זיונים על יבש, ותוהה שוב האם באמת המטרה מקדשת את
האמצעים. שרון עדיין מסתכלת עליי, ואני לא מצליח להביט לה בכלל
בעיניים. "לדעתך, המטרה מקדשת את האמצעים?" אני יורה לעברה.
"כן" היא עונה. אז אני משתהה רגע, ומקרב לאט את ראשי לעברה,
אנחנו מתנשקים, הידד.

למחרת בבוקר אני מתעורר, מתנשף, כואב לי הראש ויש לי חור גדול
בארנק. מה אכפת לי? היה לי ערב נהדר, והמטרה הושגה, אני מרגיש
קצת ברברי, קצת כנוע מדי לצרכים שלי, קצת חסר אונים, ובעיקר
חסר תקווה.

"בוטש" ו-"סשה" קמים למחרת בבוקר יחדיו על אותה המיטה, כפות
רגליו מתחככות בכפות רגליה, וזה נעים לשניהם, החדר צבוע בצבעים
בהירים, הרבה לבן, הרבה טוהר. החדר נעים למראה. אף אחד משניהם
לא חושב על אמצעים או מטרות, אינם נגעלים אלא להפך. אין פה
ריקנות, יש פה הרבה שלווה. משהו שיחזיק עוד רגע ודי, משהו קצר
ויפה. בעוד שבוע, יהיה להם בדיוק אותו הדבר, אולי ביחד, אולי
עם מישהו אחר. קצת אוויר לנשימה במקום להתנשף כל הזמן.