בוקר. בוקר של יום ראשון. בוקר של פסיכומטרי. בוקר של מבחן.
חנוכה וחורף.
אני לא מצליחה להתעורר ולהצית את המנוע.
המנוע המוחי.
מחפשת שוקר חשמלי כדי לחשמל לעצמי את המותן.
להתעורר כבר...
אם לא שש אז שעה עגולה אחרת.משהו כמו שש ועשרים או שש וחצי.
אבל לעולם לא שש ורבע. זה מוקדם מדי. דרסטי בשביל הגוף.
חדות עוינת ומאיימת...
אני קמה לבסוף, עם עיניים טרוטות.
המרחק ביני לבין אוניברסיטת תל אביב נראה רחוק מאוד.
מפחדת לשתות קפה כדי לא להיתקע יותר מדי זמן בשירותים.
חלב תמיד עושה לי כאוס בפנים.
אוספת את השיער לקוקו גבוה, אבל אחרי דקה מתחיל לכאוב לי
הראש...
אז אני מוותרת על הרעיון, ומחליפה את הפריזורה.
יום קודם לכן, בשבת, הכנתי את הבגדים.
סווצ'ר גדול מהטירונות ומכנסיים שחורים מרופטים.
בגדים לפי ההרגשה.
הרגשה חרא.
מבחנים. המצאה מבחילה.
אני מרגישה כמו נמלה שמסתכלים עליה עם זכוכית מגדלת ובוחנים כל
תנועה שלה.
עולה על האוטובוס עם הדיסקמן ומחפשת מקום במושבים האחוריים.
מקום שאוכל להסתתר בו מפני האימה שנקראת 'תודעה'.
מנסה להשכיח מעצמי את המטרה של הנסיעה הזאת.
אבל ההבעה על פניי מסגירה אותי.
בעתה.
המוזיקה נשמעת פתאום ממש חזקה.
התופים מכים בראשי והגיטרה חותכת את העורקים שלי.
אני מדמיינת את הדם שלי ניגר בכל מקום ועל רצפת האוטובוס כדי
להצחיק את עצמי.
להוציא ממני את המחשבות על מה שהולך לקרות עוד מעט.
שם, באוניברסיטה.
שלוש שעות ועשרים דקות.
אבל אני לא מצליחה משום מה לצחוק מכל הסיטואציה שאני מדמיינת
כעת בראשי.
חיילים עולים ואני רק מקווה שאני לא אפגוש מישהו מוכר ואצטרך
לספר לו לאן אני נוסעת.
למזלי האוטובוס ממשיך לנסוע אחרי שעבר את התחנות ה"בעיתיות".
אף אחד מוכר כבר לא יעלה עכשיו.
אפשר להירגע.
זה כמו בטסט. כשאתה לא מספר לאימא שלך למה אתה כל-כך מזיע בדרך
לשיעור רגיל אחד מני רבים עם מורה הנהיגה שלך.
שיעור ככל השיעורים.
אתה בכלל לא מתקרב לשום טסט. היא מדמיינת.
אתה לא אוכל כלום ושותה רק את הרוק המועט מרוב הלחץ.
לספר למישהו על מבחן זה כמו לספר לו מה הן נקודות התורפה שלך
ואיך אפשר לעצבן אותך בקלות...
אתה גם ככה נמצא בחוסר הכרה מוחלט...
עוברים את עזריאלי. הלחץ גובר.
עוד כמה תחנות והבטן שלי תהפוך להיות סוס טרויאני ותקיא את כל
תכולתה הקטלנית.
כל מה שאני רוצה זה לחזור הביתה ולישון עד סוף החיים.
לא בגלל העייפות הפיזית.
אלא בגלל העייפות הנפשית.
אני מדמיינת איך רוצח מסתורי יורה לי בראש מתוך מכונית BMW
שחורה וממשיך לנסוע במהירות מטורפת.
הדם ניגר על החלון המטונף וכולם צועקים.
אבל... כרגיל, זה לא קורה.
ושוב, אני לא משועשעת מהרעיונות שעוברים לי בראש בזמנים
כאלו.הם רק מלחיצים אותי יותר ויותר.
זהו זה.
הגעתי.
הכול יהיה בסדר. הכול יהיה בסדר. הכול יהיה... פשוט... מצוין.
רוח קרה נושבת וחודרת מתחת לסווצ'ר הרחב שלי ומצננת אותי ברגע
אחד.
צמרמורת עוברת בכל חלקי גופי. גם אחרי שכבר נכנסתי לבניין.
אני לא מצליחה להירגע וגם לא מצליחה לעמוד או לשבת במקום אחד.
יותר מדי תזוזה ואין לי מושג מה משפיע עליי יותר.הקור או
הלחץ.
כנראה ששניהם.
כולם נכנסים והמבחן מתחיל.
הבחילה מאיימת לפרוץ ולצאת החוצה בבת אחת.
שעה עוברת, שעתיים, שלוש.
עשרים הדקות האחרונות חולפות ביעף.
אני יוצאת החוצה אל הכפור והקיפאון החורפי.
מביטה אל השמיים הקודרים ואל העננים הצבועים בצבע אפור כהה
וכחול-שחור.
ורק רוצה להיעלם בתוך כל הרכות הזאת.
אין לי סיגריה.
אין לי כסף קטן לקפה.
רק כרטיס אשראי והבנק לא נראה באופק הקרוב.
חוזרת הביתה עם כרטיסיית נוער.
לא מסתכלת לנהג בעיניים כדי שלא יבחין בגילי האמיתי.
צועדת שוב אל עבר המושבים האחוריים ומתחפרת במושב הדהוי והקרוע
עם החוטים הלבנים המבצבצים מתוכו.
מגיעה הביתה ומכינה לעצמי כוס תה כדי להירגע.
שוכבת על המיטה ומנסה להירדם.
לא מצליחה.
גם לא עם גלגל"צ.
גם לא עם דיסק של "קפה דל מאר".
קמה ומחליטה לעשות משהו עם עצמי.
הולכת להתקלח ומחליפה בגדים.
נוסעת לים.
חוף ירושלים.
חוף הנעורים האבודים שלי.
נזכרת בו, בגיא, ובמה שהיינו עושים על החול המלוכלך.
שואפת לקרבי את האוויר שנושא עימו את המליחות הימית.
הרוח מכה בפניי הקרות.
רחש גלים עקבי מרגיע אותי.
אנשים מבוגרים במעילים ארוכים עוברים לידי על הטיילת.
אני מסתכלת על המדרכה הצבעונית שדרכתי עליה עשרות פעמים.
מביטה שוב על המולקולה הענקית של המים הכחולים.
שוכחת מהכול.
מתרכזת רק בנשימות שלי.
בוכה.
ומוציאה את הלחץ של שלושת החודשים האחרונים בקורס, החוצה.
אל הים. שישפך שם. כל החרא.
עוצמת עיניים אחרי שהרטבתי אותן כהוגן.
מחכה לרגע המתאים, שואפת לקרבי את ריחו של הים בפעם האחרונה,
פוקחת את העיניים ופונה ללכת.
הלסת שלי כואבת ודואבת בגלל המסטיק שלעסתי בחוזקה במהלך
המבחן.
הכאב מתגבר עוד יותר עכשיו כשאני לועסת אוכל.
בדרך לתחנת האוטובוס אני עוברת ליד חנויות ישנות ובתי עסק
סגורים עם חלונות ראווה מאובקים.
מביטה אל הדמות שמשתקפת בחזרה אליי.
לא מאמינה שזו אכן אני.
מיד אני מיישרת את גבי, מעלה מבט סקרן על פניי, מרטיבה את
השפתיים ומרימה את הראש למעלה.
בעלי קיוסקים עומדים בחוץ ומעשנים את הסיגריה העשירית שלהם
היום.
אני ממשיכה בדרכי ומגיעה אל התחנה בדיוק כשהאוטובוס שלי נעצר
מולה.
הנהג פותח את הדלת הקדמית עוד לפני שהוא נעצר לחלוטין על
המדרכה השחורה.
כשאני עם רגל אחת על המדרגה הראשונה, הדלת האחורית נפתחת ומספר
אנשים יורדים מהאוטובוס.
גבר קשיש יורד דרך הדלת הקדמית ואני מנצלת את השניות האלו כדי
להגניב מבט אל עבר האנשים אשר יורדים מהדלת האחורית.
אני מציצה אל עבר הקשיש ושוב מחזירה מבט לאחור.
שיערי מתפרע בגלל כיוון הרוח הנגדי.
אני מסיטה אותו לצדדים בדרכי לעלות על האוטובוס.
הצצה אחרונה.
אנרגיות מוזרות משכו אותי להסתכל.
זה הוא.
גיא.
"נו, מה קורה, את עולה או מה?" הנהג היה צריך לשאוג כדי שאני
אשמע אותו מבעד לכל הרעש מסביב.
הורדתי את הרגל והוא המשיך בנסיעה.
מותיר אחריו שובל של זיהום אווירי מלוכלך בצבע אפור ושאון חזק
למרות מרחקו הגדול מהמקום בו עמדתי.
גיא לא מש ממקומו.
ניגשתי אליו בעודי פוכרת את ידיי.
"היי מה המצב?" הוא שאל את השאלה הנצחית.
"היי, הכול טוב, מה שלומך?" עניתי כרגיל.
"בסדר, את יודעת. הצבא הזה הורס לי את החיים", הוא חייך.
"מה איתך?" הוא המשיך.
"הכול בסדר. עשיתי היום מבחן. פסיכומטרי."
"באמת? ואיך היה?"
"היה סבבה", לא רציתי לומר יותר מזה.
העדפתי להחליף את הנושא.
"אחלה. אני שמח מאמי", הוא חייך שוב.
"כן... אז... מה אתה עושה פה? הולך לים בטח, נכון?"
"אה... את האמת אני הולך לפגוש ידידה. הולכים להסתובב קצת
בתל-אביב."
"או-קיי", ניסיתי להראות מבינה ואכפתית, "תעשה חיים", חיוך
מזויף.
"מה, לא עלית על האוטובוס בגללי?"
לא ידעתי מה לענות.
חייכתי במבוכה והסתכלתי על המדרכה.
"לא התראינו הרבה זמן, רציתי לשאול מה שלומך וסתם, להגיד היי",
עניתי לבסוף.
"טוב חמודה, אני חייב לזוז, היה כיף לראות אותך, תהיי בקשר,
טוב?"
"כן בטח. בכיף."
חיכיתי לאוטובוס חצי שעה בקור הכלבים של דצמבר.
תל אביב.
ערבוביה של כל המינים והסוגים.
האוטובוס הגיע סוף סוף.מגיח מעבר לפינה, מושך את עצמו כמו זחל
דביק על אדמה לחה.
לא היה מקום לשבת.
עמדתי במרכז החלק המסתובב.
הוא הסתובב כמו הראש לי.
התחלתי להרגיש ממש רע.
הרגשה מוזרה עברה בכל גופי.
קור, חום, קור, חום.
הרגשתי זרם חשמלי עובר בכפות ידיי.
אחזתי בחוזקה במוט האמצעי בצבע אדום מקולף.
ריח המתכת גרם לי לרצות להקיא.
בחילה איומה עלתה לגרון וירדה בחזרה לבטן.
"בנזונה... בנזונה... בנזונה..." לחשתי לעצמי בראש בחריקת
שיניים חזקה.
כאבי בטן נוראיים התחילו לתקוף אותי.
הרגשתי שאני חייבת לשבת, אחרת אני מתקפלת על הרצפה.
למזלי גברת אחת הבחינה במצבי ופינתה את מקומה.
התיישבתי במקומה ורגע אחרי היא ירדה בתחנת האוטובוס החשוכה.
אז אולי היא לא באמת חשבה עליי. כבר לא אכפת לי. העיקר שאני
יושבת.
זיעה כיסתה את פניי ובצבצה על פני עורי מתחת לשכבות הרבות של
הבגדים.
התפתלתי בתוך המושב הישן.
עיניי היו חצי עצומות וחצי פקוחות.
לא הבנתי מה עובר עליי.
ניגבתי את הזיעה מפניי וניסיתי לפתוח את החלון.
הצלחתי לפתוח רק חריץ קטן אבל זה היה מספיק.
אוויר קר חדר פנימה והגיע ישירות לנחיריי.
שאפתי אותו כאילו זה היה האוויר האחרון שאני עומדת לשאוף
בחיי.
מפתיע, אבל הזרם הדק של הרוח הקרה גרם לי להרגיש הרבה יותר
טוב.
אחרי כמה תחנות ירדתי מהאוטובוס ועליתי הביתה.
הבית היה ריק.
חשוך.
הדלקתי את הפרוז'קטור הקטן במסדרון.
רציתי לעשות משהו כדי להרגיש יותר טוב אבל ידעתי שאני חייבת
לשכב על המיטה קודם.
כיביתי את האור הקטן שדלק וצעדתי אל עבר חדרי.
נפלתי לתוך החשיכה הגדולה שעטפה אותי.
קפאתי מקור אבל לא הייתי מסוגלת לזוז.
רציתי רק לנוח.
מכל היום הזה.
המבחן, גיא, הכאבים...
שהכול יגמר כבר.
מתוך החשיכה אור כחול דלק לפתע.
הפלאפון.
משכתי אותו מהשידה הקטנה ליד המיטה.
הודעה.
'בא לך להיפגש בחמישי?'
גיא?
לא.
אורן.
'בכיף', הוספתי סמיילי.
התחלה חדשה.
אורן הזכיר לי לשכוח מגיא.
זה המבחן הגדול ביותר - החיים עצמם.
פסיכומטרי. מישהו מוכן להסביר לי מה זה בכלל?