בס"ד



מסילת רכבת אינסופית נמתחת מול אופק רחוק.
בניין שמירה גבוה מלבנים חומות,
גדר תיל.
ערימות ערימות של מזכרות וחפצים, משמשים עדות אילמת לרבים שהיו
כאן לפנינו.
שהיו, ולא חזרו.
כאילו לא עברו 60 שנה.
והנה תמונה. נערה צעירה במבט אבוד מול גדר תיל.
למה את עצובה, נערה?
למה את כ"כ צנומה וקטנה ובכל זאת עם מבט יגון של אלפי שנים?
אני מסתכלת על עצמי, ממששת ברכות את הדגל הרחב שמונח על
כתפי...
אם רק היית יודעת, נערה שלי,
שהיום מגן דוד זה לא אות בושה,
ושיש לנו צבא, ממשלה ומדינה,
וכשאומרים שאת רזה זה נחשב למחמאה,
ושבשבילינו קליפות של תפוחי אדמה זה אשפה,
וכלב זה בסה"כ חיית מחמד חמודה,
וגדר תיל מזכירה בסיס-צבאי-סגור,
ורכבת זה פשוט כלי לתחבורה מהירה -
לצפון או למרכז, ולא להשמדה...
ושהאבל והבכי קיבלו צורה שונה -
לא על טבוחים, אלא על נופלים במלחמה -
כי יש לנו הכוח, העוז והגאווה
להיות חלק מעם שנרו מעולם לא כבה
ואת שומעת, מקשיבה, היית מאמינה?
בס"ה שישים שנה, ופתאום קמה מדינה.
ואנחנו ל-ע-ו-ל-ם לא נשכח, לא נסלח!
הם הוציאו מאמץ לריק, עמינו לא דעך!
וביתר אומץ, עוז ואמונה
נמשיך לשאת הדגל, לשיר את המנון המדינה
לרוץ לאורך השנים ולתרום כמה שאפשר
שלא יקרה שוב מה שקרה בעבר
ונתפלל שלא נצטרך עוד שיזכירו לנו הגויים
שנזכור בעצמנו - אנחנו שונים. אנחנו יהודים!