בעיר הקמצנים המרוששים
אף אחד לא נותן, אך כולם מבקשים.
מבקשים לחם, מבקשים נחמה,
ובעיקר מבקשים כסף.

ויש שם אחד,
איש חדש, לא מכאן,
רק הגיע העירה, והם, כולם,
נשים וגברים, צעירים וזקנים, כאחד-
מבקשים, מבקשים, מבקשים.
והוא, כמו בקסם, מוציא מכיסו ונותן.

הוא קנה לו חיוך,
הוא קנה לו חיבה,
הוא קנה היכרות,
הכרת תודה.

והעני
לו נתן את המטבע האחרון
בזבז את כספו וקנה בחנות
לחם ואכל ושבע ונרדם התעורר
וחזר להיות רעב.

ובין רגע, כשכבר לא נותר לו מה לתת,
החל מבקש. בהתחלה בהיסוס
ואחר כך במרץ, בצורה מחושבת,
הוא הפך כמו כולם.

אבל
בעיר הקמצנים המרוששים
שוב אף אחד לא נותן, ועדיין כולם מבקשים.
מבקשים לחם, מבקשים נחמה,
ובעיקר מבקשים כסף.

ורק אחד מהם מבקש לו עוד איזה דבר,
מבקש שיזכרו מה שעשה למענם,
איך שעזר להם בשעת צרתם.
אך הם לא זוכרים, או לא רוצים לזכור,
הם אומרים שאתמול הוא אתמול והיום הוא היום.
והולכים לדרכם. והוא -
רגליו עוד הולכות, והוא הולך איתן,
אך חייו כבר הוכתמו, וגורלו - נחתם.