ואת צועדת ברחובות. צועדת וצועדת, לא חודלת לרגע.
ואת לא מרגישה זרה. למרות שאת אמורה.
זה לא שאת לא מרגישה זרה כי זה הבית שלך. את לא מרגישה זרה כי
את בעצמך לא יודעת מה הבית שלך.
אז את ממשיכה לצעוד.
מקווה שאולי מישהו יעצור. יחייך. ישאל. אפילו איזה ערס מטרידן.
רק שתהייה לך סיבה לפתוח ת'פה. רק שיהייה לך תירוץ לעצור.
את חורטת בזכרון תאריכים של אירועים והופעות שצועקים אליך
בצהוב זוהר מתוך לוחות מודעות. הופעות שאליהן לא תלכי, אירועים
שלבטח לא תפקדי.
עולה אל תוך כיכר ריקה. שוממת. כל הפאנקיסטים חזרו הביתה לאמא
ואבא. כל הזקנים גם הם, כבר מזמן ישנים. זה רק את, המזרקה,
והספסלים.
מפעם לפעם חולף קטנוע בנהמת מנוע, ואת חולמת בהקיץ שלפתע יעצור
בשולי הכביש, וישאל מה ילדה כמוך מסתובבת לבד ברחובות ב4 לפנות
בוקר.
ואם ישאל, מה תאמרי לו?
שוב לא שקט.
אבל איש לא עוצר, ואת מוצאת את עצמך משלשלת מטבע למכונת
הסיסמאות באינטרנט קפה.
עולה למסנג'ר, וכולם באוויי. באנאיי. ישנים. עסוקים.
נכנסת לבמה אחרי חודשים שלא, כדי לגלות, כמובן, שאין חדש.
בתקווה שלפחות מי שהעריך אותך פעם, מעריך אותך גם היום.
אין לך מה לכתוב. כל מה שאת מרגישה זה ואקום. מאחוריו דחוק
הבלאגן. הרגשות, הסרטים, חומרי הגלם. אבל את - חסומה.
אז את בוהה בשעון המתקתק שמורה כמה זמן גלישה נותר לך. כמו
פצצה מתקתקת.
כמה בדידות יש בעיר הזו. עם כל הספוטים, והגלוס, והפיצוציות...
עיר שמושתתת על בדידות.
את יודעת שאת צריכה לתת לעצמך עוד זמן. את יודעת שעוד מוקדם
לדבר ככה. אבל את את. את דפוקה.
אז את מדליקה סיגריה, לוחצת 'הוסף', ומקווה שיהייה בסדר.