חיפשה נפשי אחר אחותה האבודה,
לא נחה ולא שקטה אף לא לשבריר שנייה.
מביטה אל עומק עיניהם של הנקרים בדרכה,
מנסה לגעת, מנסה לדעת האם שוכנת בהם אחותה.

בכל יום, בכל שעה נחלה אכזבה אחר אכזבה,
אך לא נכנעה בחיפוש אחר האהבה.

ודווקא כאשר העצבות מצאה בה משכנה,
כאשר התקווה פינתה מקומה למרה השחורה.
דווקא אז במקום של תועבת בשרים והכתמת נפשות,
הבחינה באור קטן וחיוור באפלה,
באור קטן שמחכה לפרוץ ולזרוח,
שמחכה שיבוא זה שייתן לו את הכוח.

מיד ידעה ללא כחל וסרק כי מצאה אהבתה.
שזהו אורה הטהור והזך של אחותה, תאומתה.

הושיטה ידה אל עבר האור,
וזו השנייה נרתעה ונסוגה מעט לאחור.
פרסה ידיה רחב לצדדים ועיניה עצמה
ולפתע הרגישה על פניה את אבל (הבל) נשימתה.
אט, אט החלו ידיהן מחבקות האחת את אחותה.
שפתיהן קרבו לכדי מגע, לכדי נשיקה.
דבק בשרה של האחת בבשרה של אחותה.
נמהלו דמעותיהן דמעה בדמעה.

התמזגה נפשי עם אחותה, תאומתה, יחידתה, אהובתה.
ולעולם דבר לא יפר עוד את שלוותה.