היי, אתה שם למעלה. אתה שומע אותי? כי נראה לי שבזמן האחרון
אתה לא תמיד מקשיב. טוב, נכון. התנכרתי אליך. לא האמנתי בך.
חשבתי שאולי אתה בכלל משהו אחר מכל מה שכולם אומרים שאתה. לא
הבנתי מה איכפת לך בכלל אם אני מזדיין בתחת או לא. אבל אם אתה
שם, אז אני רוצה שתסביר לי איך התוכניות שלך עובדות. כי בזמן
האחרון נראה לי שהכל עובד אצלך עקום. לא יודע, אולי יש לך
בלגאן עם העובדים ומלא מסמכים שנופלים בין הכיסאות, אבל אתם
חייבים לקחת את עצמכם בידיים. זה החיים שלנו כאן. ולא, אנחנו
לא יכולים להיות בטוחים שיהיו לנו עוד חיים אחר-כך, כי ככה
אנחנו, לא מאמינים בדברים עד שאנחנו לא רואים אותם. טוב, אולי
פעם לא היינו כאלה. ויש עדיין את האלה שמאמינים, אבל הרוב לא.
ואלה שמאמינים עם הזמן מאבדים את האמונה שלהם. כי הם לא מבינים
לאן הכל הולך. יותר מדי אירועים מצטברים ביחד וגורמים להם וגם
לי לתחושה שזו פשוט המקריות ששולטת בכל. הייתי יכול להיות בן
מלך והייתי יכול להיות בן של נרקומן שחולה באיידס. הייתי יכול
להיות היום קצין בצבא מול איזה מחשב או תלמיד ישיבה עם הילד
השביעי בדרך בבטן של אשתי, אותה פגשתי גם כן, לגמרי במקרה. או
שאולי... כי אתה הכרת לי אותה?

כמה אני מציק לך. בטח את המכתב הזה לא אתה תקרא בכלל, אלא איזה
פקידה משועממת באחד מהגן-עדנים שלך. היא תרפרף קצת, תבין את
הפואנטה הכללית, זה ייראה לה לא שונה כל-כך מעוד עשרות אלפי
מכתבים שהיא מקבלת מבני עשר שלא מבינים למה העולם הוא לא כמו
שסיפרו להם. ואז היא תיקח את המכתב שלי, ותתייק אותו יחד עם
עוד המון מכתבים, תחת הכותרת: "לא להתייחס. מיועד לגיהינום".