יש רגעים שאתה קולט שכל החיים שהיו לך עד עכשיו הם בעצם רק
הכנה לאלו שיהיו מעכשיו והלאה. לי זה קרה בקיץ אחד באמסטרדם,
שהבנתי מי אני באמת. כבר לא הייתי כל-כך צעיר. גיל 30 נשף
בעורפי, ואיתו הפחד מהקמטים, הבדידות והחברים הסטרייטים שלי
שהולכים ומתחתנים להם. תמיד הייתי מהרומנטיקנים האלה, והאמנתי
שרומנטיקנים "פנאטים" מהסוג שלי, מתחלקים לשניים: אלה שמצאו
ואלה שלא. אלה שמצאו מדברים ע ל י ו, חושבים ע ל י ו, ואם זה
אפשרי רואים 24 שעות ביממה את בחיר ליבם המושלם והנשגב. אלה
שלא, שאני הייתי חלק מהם, עסוקים גם הם (אפילו יותר במידה
מסויימת) בבחיר ליבם, עם הבדל אחד קטן - הוא לא קיים במציאות.


וכך חייתי את החיים העצובים והמדכאים שלי. גם את החברים שלי
בחרתי לפי מידת המרירות שלהם, כדי שנוכל להבין אחד את השני.
מדי פעם בכל זאת הייתי קצת שוכח את קיומי בתור בחור שהוא "לבד
ומחפש" והתפניתי להתעסק בדברים מעניינים אחרים, כמו לימודים,
קריירה או שידורים רצופים של העונות הישנות של Friends. והדבר
שהכי גרם לי לשכוח שאני לבד, בלי סיבה ברורה, היו תוכניות של
כוכב נולד. מדי פעם בפעם הנושא בכל זאת היה חייב לעלות באחת
השיחות. זה תמיד כלל הערות בסגנון של "אף אחד לא ירצה אותי אף
פעם" ו"כמה קשה להיות הומו שלא מחפש סטוצים". אלו היו שיחות
מאוד עמוקות ויצאתי מהן נפעם כל פעם מחדש.

ואז, באותו קיץ באמסטרדם, הכל השתנה. פתאום בבת אחת - זה נחת
עליי. קלטתי שאני בכלל לא הייתי אמור להיות רומנטיקן אף פעם.
זה בסך הכל תיוג לא נכון. מסתבר, שהאיש שיושב למעלה במשרדים של
אטרף ויורד למטה לבקר כשתינוקות הומואים נולדים - עשה טעות.
הוא שם עליי פתק של "רומנטיקן" בבי"ח מאיר ביום שנולדתי, במקום
"סטוציונר מחפש ריגושים". גיליתי את זה כפגשתי את יוהן, הולנדי
מסכן שחיפש סטוצים באיזה פאב נידח. פשוט ראו לו בעיניים -
שבעצם הוא מזה רגיש. משהבנתי שהכל נבע מפאשלה של איזה איש אחד
עם הפתקים, כל החתיכות של הפאזל של החיים שלי הסתדרו להן בצורה
כה ברורה. כבר לא הייתי עצוב על כל הדייטים שהתמצו במשהו
חד-פעמי או אפילו סתם מציצה במושב האחורי. לא הזיז לי יותר
שמעולם לא "חוויתי אהבה אמיתית". זהו, זאת עובדה - נולדתי
להיות סטוציונר. הכל בא מאלוהים. רק חבל שיוהן הזה מאוד מצא חן
בעיניי. כאילו, מה הסיכוי שרומנטיקן כמוהו ייצא עם אחד לא
רציני כמוני?