מה אתה עושה אם אומרים לך שבעוד שבוע, ב-17 לחודש, ביום רביעי
הבא אם נדייק במילים - פורצת מלחמה?
ואתה בתור מפקד טנק, סמל מחלקה, שנתיים ושמונה בצבא, הולך
להיות בחזית המלחמה החמה. והתפקיד שלך הוא להחזיק את רמת הגולן
בידיים ציוניות עד בוא הגייסות המאפירות - כוחות המילואים.
אז תנו לי לנסח מחדש - מה אתה עושה אם אומרים לך שבעוד שבוע,
ב-17 לחודש, ביום רביעי הבא אם נדייק במילים - אתה הולך למות.
זה מגיע בכמה שלבים. בהתחלה אתה לא מאמין, לא מקבל ומכחיש
הכול. למה שזה יקרה? מי ירצה להילחם בחום הזה? אתה בונה לעצמך
את התיאוריות הכי מסובכות בעולם ומשכנע את עצמך שהדבר הכי
מטורף שיהיה בשבוע הבא זה הופעת איחוד של שבק ס' ולא מבין איך
בגלל זה הסורים רוצים מלחמה. השלב הזה, שבו אתה מנסה את מזלך
לצאת מהעניין ולשווא, הופך מהר מאוד לציניות - ציניות גדולה
ושחורה מאוד. בחדר האוכל, בארוחת הערב במוצב, מתחיל אחד
הקצינים הצעירים לזמזם את "החול יזכור". מיד קם הליצן הפלוגתי
ואומר בקול רדיופוני "סמל ראשון אביתר אלימלך. נפל במלחמת שלום
הגולן בקרבות על תל פארס, יומיים לפני שחרורו. בן 21 בנופלו.
מילותיו האחרונות היו - נורדי, יא צעיר, לך תנקה שירותים!"
וכולם מתפקעים מצחוק. אחרי זה אחד אומר שהוא כבר רואה איך
חוטפים את ג'קי אבל מחזירים אותו אחרי שעתיים כי הם לא סובלים
את כל הסיפורים המשעממים שלו. ואתה מתחיל לספר לכולם מה עושים
בשבי הסורי, ומתחילים להמציא את העינויים הכי מצחיקים והזויים
שיש. ואז אתה נרגע, והולך לשכב קצת במיטה ומתחיל להשלים עם
העניין. בשבוע הבא אתה הולך למות. אתה לוקח את הפלאפון ומתקשר
לחבר, ותוך כדי הצלצול אתה קולט שאתה לא הולך לצאת הביתה לפני
המלחמה, וכנראה זאת השיחה האחרונה שלך אתו. אז אתה מיד מנתק.
אז מה עכשיו? אתה לא הולך לצאת הביתה לפני שתמות. אפילו זה לא?
אתה מסתכל על 21 שנותיך האחרונות ועל מה שעשית בהן. איש אהוב
אמר לך פעם "החרטה היא לא על הדברים שעשית. אלא על הדברים שלא
עשית." הוא צודק. החיים שלנו מלאים בדברים שהיינו רוצים לעשות
אם רק היה לנו מספיק אומץ, ואם לא היינו כל כך טיפשים.
הגיע ה-18. ה-17 לחודש עבר כל כך מהר, כל מה שהיה זה שקיבלת
הודעה מחבר שהבטחת מלחמה ולא קיימת. ועכשיו אתה באוטובוס בדרך
הביתה. בלי פצעים, ובלי טנקים שרופים, ובלי סורים בקצרין.
אז איך אתה מרגיש עכשיו?
אתה שמח? אתה כועס? עצוב? מסופק? מה?! אני אגיד לך מה - אין לך
מושג איך אתה מרגיש, ואתה לא יודע אם תהיה מלחמה או לא, ואם
תגיע לגיל 22 או לא. בדבר אחד אתה בטוח כמו שלא היית בטוח
במשהו מעולם. הבשורה הכי נוראה, הכי מפחידה ומבעתת שתוכל לקבל
היא שאתה חוזר לשגרת החיים השאננה והמבוזבזת שהייתה לך עד לפני
שבוע. החיים שאתה חי ייגמרו בדרך כלל לפני שתספיק את כל
התוכניות שלך. והחיים האלה - הם עכשיו, לא אחרי הצבא, ולא אחרי
הלימודים ולא כלום.
ואת זה האנשים שרוצים להרוג אותך לימדו אותך. לא אבא ואמא, ולא
בית הספר ולא חברים.
לנצל את היום.