קראתי בעיתון שמבטלים את החיים.
הסכמתי עם הטענות שכבר נמאס ומיצינו, מכאן כבר אין עוד לאן
להגיע.
בסך הכול היה ניצחון דמוקרטי עם הסכמה של 51% מהציבור ומעט
טענות לזיופים, תוך פחות או יותר 24 שעות יתבטל הקיום ואז? מה
שיהיה יהיה.
אז ארזתי תיק והלכתי לשכב על שפת הים, מנופף לשלום לכל אדם
שהכרתי בקריאת "ניפגש במה שאחר כך!" וחצי חיוך.
בים היה ריק, חשבתי שאנשים יבואו להיפרד מהעולם בשקיעה אחרונה
על פני מים קרירים, בעצימת העיניים אל מול רוח גלים נושבת
קרירה שתעטוף אותם, עם גרגירי חול דוקרים את העור פעם אחת
אחרונה.
הייתי שם לבד, עם נוף עצום של חוף וגלים אטיים מתנגשים, עננים
מעטים עוד בשמיים מסתכלים עליי עומד עם התיק על הכתפיים, עוצם
את העיניים ושואף לקרבי אוויר מלוח.
פקחתי את העיניים להביט בתמונה שנשארה קפואה, ים מזדחל אל החוף
בצעדים מדודים. זרקתי את התיק לצדי, הסרתי את הסנדלים וזרקתי
אותם הצדה. הרמתי את התיק ורצתי אל החוף.
צעדיי הותירו עקבות קטנות בחול שנזרק הצדה עם כל צעד. עוד
הרגשתי בחום שהצטבר מהיום שעבר והתחיל לסגת. השתדלתי ליהנות
מהחול שנכנס אל בין אצבעות רגליי ודגדג.
מצאתי נקודה נחמדה, לא קרובה מדי למים, אבל עם מבט מתאים אל
השמיים.
מהשמיים הביטה בי השמש, מתחילה לחזור אל המערב ושוקעת שוב
בתהליך האינסופי; בקרינה דועכת וחיוורת היא נצבעה בצבעים של
כתום אדמדם והאירה רגעים אחרונים בתמונה שותקת. וגם אל מול
הסוף החוזר לא היה לה מה להגיד או עצה לדרך, רק חום מלטף וקצת
אור.
פתחתי את התיק ופרשתי שמיכה על החוף, התיישבתי עליה והתמתחתי
באטיות, נותן לכל שריר רגע של חסד.
שלפתי ספר לא חשוב מהתיק ופתחתי בעמוד הראשון. מרטיב את אצבעי
כדי להעביר דף, לא ממהר לשם מקום.
עצמתי את עיניי לרגע.
"דווקא אותו אתה קורא? יש יותר טובים", שמעתי קול מתוק אומר
וכשפקחתי את עיניי שוב והבטתי לשמאלי, ישבה לצדי בחורה עם
עיניים ירוקות גדולות ולרגע טבעתי שם וכל קריאות העזרה נענו
בשריקות של הרוח סוחפת אותי עמוק יותר עד שכבר לא יכולתי
לנשום.
"הכול בסדר?" היא שאלה ונשמתי שוב, חוזר לגופי ומתנגש בקרקע.
"כן, אם מתעלמים ממה שיקרה כשהשמש תסיים לשקוע", אמרתי לה
וסגרתי את הספר, מניח אותו לצדי.
היא חייכה "זה היה מגיע במוקדם או במאוחר. לפחות זכינו לשקיעה
אחת אחרונה."
"הספקת לעשות את כל מה שרצית?" שאלתי, חוקר בצעדים קטנים את כל
קימורי פניה שנהפכו לרציניים כמו שרק ילדים יכולים.
היא חשבה לרגע. "יש דברים שכן ויש דברים שלא. הרי גם בעוד מאה
שנים לא הייתי מספיקה הכול. הרי אני לא הנשיאה", היא צחקקה,
"בסופו של דבר, בחשבון הסופי חוויתי את העולם והוא חווה אותי,
ראיתי הרבה שקיעות ולא מעט זריחות בחיי וגם נשמתי אוויר הרים
וטסתי אל ארצות רחוקות ואהבתי לרגע וגם לשניים", היא הסיטה את
מבטה ממני והביטה אל המים.
"לא קראתי את כל הספרים ולא אכלתי את כל מה שיש לאכול. יש
אנשים שלא אמרתי להם שאני אוהב אותם", אמרתי לה בכנות של רגעים
אחרונים, מביט אל הים.
היא רק חייכה ואמרה "גם אם היה לך כל הזמן שבעולם לא היית
מספיק לקרוא את כל הספרים. אבל לפחות ניסית?" היא הסיטה את
מבטה אליי.
ניסיתי להכיל את כל העולם בתוכי, מנסה לא לבכות. זהו. מה
שהספקתי עד לנקודת הזמן הזאת זה מה שיש וכל מה שנותר הוא
להתרווח על הכיסא ברכבת הדוהרת אל התהום.
זריחה אחת זה מספיק, שקיעה אחת זה כבר יותר מדי. לעזאזל עם כל
השאר.
הבטתי בה מביטה בי מביט בה ולרגע שתקנו.
קמתי והושטתי לה את ידי בחצי חיוך. "את באה?" היא הנהנה באטיות
והניחה את ידה עמוק בכף ידי, הלכנו אל המים, מותירים עקבות
בחול אחרינו.
נכנסנו אל המים הקרים, אוחזים בידיים, פורשים את ידינו ועוצמים
את עינינו. נותנים לרוח ולגלים להכות בנו כשקרני האור האחרונות
גוועות על גוונים של שחור והמים שוטפים את החול מבין האצבעות
של הרגליים.