הוא יושב מולי, הקלפים על השולחן, הוא מעלה ב-300, אני משווה
ומעלה בעוד 300, הוא מסתכל עליי לשנייה, נותן את החיוך שלו, את
החיוך שכולם מכירים ומשווה.
הוא מחייך ואומר "פול האוס" ומתחיל לקחת את הצ'יפים.
"איך לעזאזל אתה יודע שניצחת אם אפילו לא ראית את הקלפים שלי"?
אני יורה לעברו.
הוא רק צוחק בגיחוך ואומר "נו, באמת" ומסתכל עליי
"בנזונה." אני אומר לו בחיוך.
הוא לוקח את הצ'יפים ומסדר אותם בערימות קטנות ומסודרות
חלק אומרים שהוא השטן בכבודו ובעצמו, שהוא מסדר את הקלפים
מראש, אומרים הרבה דברים, אני לא יודע מה נכון ומה לא, אני רק
יודע שראיתי אנשים נמחקים על השולחן הזה, מפסידים לו הכל, הוא
אף פעם לא הפסיד,  והוא היה לוקח ממך הכל אם היית נותן לו את
ההזדמנות.
"אני אוהב אותך, אתה יודע?" הוא פתאום אומר לי
"לא בקטע, חמוד" אני מסנן.
הוא צוחק קצת ואומר "יש לי משימה בשבילך"
"אני מקשיב"
"יש לי משלוח קטן שאמור להגיע אליי, אל תשאל של מה, אל תשאל
למה, אני צריך מישהו שיאסוף לי אותו ויביא אותו לאיש הראשי
שלי, לא רחוק מכאן כל העסק, הכל מסודר. אל תדאג, רק צריך
שמישהו ילך לקחת את זה".
"יש לי מספיק חרא משלי בשביל לשחק גם בחרא שלך". אמרתי.
הוא מסתכל עליי, מתחיל לערבב את הקלפים ואומר "יד אחת, אם אני
מנצח אתה עושה את המשימה שלי, אם אני מפסיד הכל שלך, מה אתה
אומר"?
הסתכלנו אחד לשני בעיניים למשך כמה דקות, פתאום הוא עצר והתחיל
לחלק.
"לעזאזל", סיננתי.
יש שתי חוקים חשובים בטקסס הולדם, תדע מתי לפרוש, תדע מתי ללכת
עד הסוף.
כל הקלפים על השולחן, אנחנו מסתכלים אחד על השני.
"שלישיה" הוא אומר וזורק לי את המפתחות של האוטו שלו "לך לדרכך
חבר."
"לא כל כך מהר, פולהאוס" אני אומר ומרגיש חיוך ענקי על הפנים
שלי.
ג'וני הסתכל עליי לרגע, לא מאמין למה שקורה כאן, לא מאמין שהוא
הפסיד, לא מאמין שככה הכל הלך, כל כך בפשטות, כל כך מהר, מתחת
לאף שלו הכל החליק.

הכל בתזמון.