"האמנם ניסית לגעת בכוכבים? הרי כדי להוריד לי את הירח, עליך
לשכנע את עבדיו. זה כמו שתנסה להכניע מלך מבלי לעבור קודם את
שומריו. בעצם, טכנית זה אפשרי, אם אתה ערמומי מספיק. אך לא בזה
העניין, או שכן? רצונך הוא להפעיל טריקים על המוח שלי. אתם
הגברים מלאים בגאוות".
הוא הרים את המבט מהכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", באותה
דרמטיות ואדישות כמו ב-5 החודשים האחרונים.
"שוב ראית את אחד מסרטי הזבל הזולים האלה? מותק, את לא תגיעי
רחוק. תתחילי לחיות את החיים שלך. לא את הדעות, התשוקות,
המחשבות של מישהו אחר."
"אבל הרי אתה עושה בדיוק את אותו הדבר! חי על העיתונים שלך! על
העיתונאים הארורים האלה שמחפשים רק שערוריות כל הזמן! אתה בולע
את הדעות של מגישי החדשות, שדרני הרדיו, סתם זקנים שמתווכחים
ברחוב". לקחתי נשימה עמוקה, "אתה לא מי שאתה יותר."
"איתך - אני מי שאני רוצה להיות", למשפטים כאלה בד"כ לא הייתה
בעיה לסיים ויכוחים. בשקט ניגשתי לשידה הישנה שליד המיטה
והוצאתי ממנה את המסרק בעל ציפוי הברונזה. הוא ללא ספק היה
מסרק המתח שלי. הוא הוריד את העול שחשתי אחרי הפיטורים מהעבודה
השנואה שלי, די בקלות. הוא שטף את כל העצבנות אחרי המריבה עם
ההורים. ועכשיו, הוא יסדר את המוח שלי מהבלגן של הימים
האחרונים.

ארבעה שבועות לפני, סדר היום שלי כלל פחות או יותר ארוחת בוקר
איתו, עבודה משרדית משעממת, ארוחת צהריים איתם, עוד עבודה
משרדית משעממת, וצ'יפס עם סלט לארוחת ערב. אחרי שבע, הייתי
חוזרת לממלכה שלו. היינו רק היא והוא, ובעצם גם היינו לא היו.
רק היא והוא. הוא היה מקבל את פניי במופע קטנטן משלו, לפעמים
בבית עם שש-מאות-שישים-ושישה נרות, כי הוא אהב להתגרות בגורל
ולצחוק על אנשים שדעותיהם נראו לו מגוחכות, לפעמים הוא היה
מפזר נייר טואלט ומתחפש למלאך, תולה שלטים של "אזהרה! בעוד X
שניות תגיעי למקום בו יש חוסר באנשים מעניינים!", כי הוא תמיד
טען שלגן העדן מגיעים רק אנשים שלא עלה בדעתם להסתכן מעולם.
אחרי המופע הוא היה שם מוזיקה ברקע, שירים מגוחכים שכולם
צוחקים עליהם, והיינו מנקים את כל הבלגן בבית. פעם ניקינו
לצלילי בריטני ספירס, אחרי שהוא הפך את הבית לבר חשפנות,
וכשהוא לבוש בחצאית מיני ובחולצה לבנה מכופתרת (או יותר נכון -
מכופתרת בעולם אחר), הוא התחיל לאנוס מטאטא ואח"כ ספות ואז את
הטלוויזיה, וכששאלתי אותו ממתי ספירס עושה את כל זה, הוא ענה
לי תשובה מרגיזה ביותר, "היא לא.אבל תמיד רציתי לראות אותה
עושה."
אחר כך הוא היה מכין לי ארוחת ערב גורמה שכללה תה עם חלב
וביסקוויטים, והיינו יושבים מול האח הבוערת שלנו, או סתם מול
התנור החשמלי בחורף והמאוורר בקיץ. הוא היה מספר לי מה הוא עשה
באותו היום, ולמרות שהוא לא ממש אמור לעשות משהו מעניין, כי
הוא מנהל חשבונות זוטר, תמיד נראה כאילו יש לו דנ"א של נוסע
בזמן. הוא סיפר פעם שהוא מצא את עצמו במבצר מונפור מביט על
הנוף, למרות שבאותו רגע הוא היה אמור להיות בפגישה גורלית עם
לקוח. הוא תיאר איך הוא הגיע בטעות לגן החיות ברמת-גן, מגרה
ג'ירפות עם חתיכות לחם ביד.

ארבעה שבועות, ארבעה שבועות לפני שהתחלתי לחלום. עשרים ושמונה
ימים הוא מטייל לו במימד אחר, חווה הרפקאות מוחיות ותר אחר
השונה ואולי אפילו אחר הביזארי. מהרגע שנישאתי לו בבקתה הקטנה
ההיא למרגלות האוורסט (אלתור מהיר שנעשה על ידו בליל חורף קר),
מהרגע ההוא ידעתי שלא אשיג אותו לעולם. אנשים גדולים מהסוג שלו
לא חולמים להעיז לאפשר למימד הפיזי להפריע לנשמתם.

הוא התנתק מהבנאליות, ברח עם הרוח והשאיר לי פה מישהו אחר.