א.
סידרתי כך שכל הבקבוקים מביטים קדימה,
כחיילים נחושים בצבירת האבק.
כשהכוכבים שוב יקפאו בשמיים
אנעל פה, ואלך
לכבות את האש הזו שבי.
לא אשרף לא אבער לא אדלק לא שלך יותר.
אצטרך רק שלוש טיפות ערק;
אחת על הבטן, שתחליק ותגמיש את ההשתוקקות
שנייה בשפתיים, שתחטא את הטעם והזכרון המצטבר בבלוטות
ולבסוף אחת בגרון שתצרב בי אלף מונים.
אחר כל אוכל ללכת
לחכות
ובנחישותי, לצבור בי את אבק החיים שלי.

ב.
כשחיפשתי לך שם חיבה, גיליתי
אין מילה שפירושה: האויר שמחזיקים בבטן במגעו הראשון של
אהובך,
אז קראתי לך קקטוס, אבל הקשבתי עם הגוף.
ומאז - עברו עליי יותר מדי תזוזות ולא מספיק פעימות לב.
(ואתה בולע לי את השפה העליונה וקורא לי -
הסוכרזית שלך.)
הריח שלך לא יוצא לי מהשיער.
 

ג.
וזה היה כל כך... ענוג
איך נשמת לתוכי
את האויר המסומם שלך,
ולי מהירכיים יצאו אדים.
הקירות נזלו תחתינו
וראיתי בשמיים; כוכב אחד נמס.
אל תפסיק לנשום אותי, עוד מעט
נחלוק את אותה ריאה
ואני חושבת, כל האיברים שלך עוברים דרכי
ואולי כשנגדל נצחק, שיש לנו ריאה אחת, מעי אחד, ורבע כבד.
ואני, איני יודעת לספור לבבות.

אבל כל יום, כשאני נעמדת מול פלוגת בקבוקים
עייפים ומסונוורים מהשמש, עליי להבין מחדש
כי הריח שלך, עוד זוחל לי בשיער
והערק שלי, לא מספיק בשביל לכבות שריפות.