ביום שישי אחד - אביבי להפליא
אני אתעורר בבוקר עם חיוך פרוש על שפתיי
אני ארגיש ניחוח מיוחד באוויר
מין ריח של הרגשה משונה.
אתה תפספס את האוטובוס הלפני אחרון הביתה
בגלל איזה ריב עם המ"מ שלך,
ותהיה זועף ועצבני
כי הרגע עבר האוטובוס
והנהג הזבל הזה ראה אותך - ונסע.
אתה כבר תהיה בתחנת האוטובוס,
תתרוצץ לך בכעס ללא הפסקה
עם התיק הענק על הגב שלך, וגופייה לבנה
ואני בשלי - אתהלך לי ואחפש את הרציף שלי -
ולפתע, לגמרי במקרה
אני אתקל בך.
שנייה ארוכה נביט זה לזו בעיניים
ולא נוכל להתעלם מהניצוץ ומהדרך שהן זורחות לפתע.כל העיסוקים
שלי ייעצרו - וכך גם שלך
וברגע ההוא
מבטינו יצטלבו לפתע.
למשך זמן מה
שנינו נהפוך אילמים
לפתע כל אלפי ומיליוני המילים ייעלמו -
כאילו לעולם לא היו.
כל הכעס שהיה בך על המ"מ המסריח
ייעלם כלא היה,
כל המחשבות שלי יתנדפו,
ולא תיוותר ולו תהייה אחת.
לאחר כמה רגעים נחזור לעולם,
נצא מהבועה שאופפת אותנו,
ולמרות רעש הצופרים של ת"א ההומה,
נשמע רק שנינו את אותה דומייה דקה.
במבט עיניים ישיר וחד
נאמר זה לזו כל כך הרבה מילים שקטות,
צמדי מילים פשוטות -
שרק שנינו נבין באותן הדקות.
עינינו יסרבו להיפרד,
ואנשים יחלו לבהות בנו
כבשני אנשים שאיבדו את צלם החיים
כשני פסלים שלפתע נעצר עבורם ולו לרגע -
הסיבוב התמידי של החיים.
הם יביעו פליאה רבה על פשר הדבר
על העצירה הפתאומית
והכל כך חד משמעית
על המבטים שמסרבים להיפרד
על רגע אחד
שמסרב להגיע לקיצו.
ולפתע -
דחיפה מהצד של איזה איש לא כל כך נחמד,
מחזירה את שנינו לשגרה,
מעוררת לפתע בשנינו הבנה.
ולפתע מילים יחלו לצוץ משום מקום.
ומאז - ייקשרו חיינו למספר שנים.
שנים שייראו כדקות
רגעים שיתגלו
כהתממשות חלומות.
--------------------------------------------------------------------------------
אחרי כמה שנים ניזכר
באותה דקה שקטה בפינה של רחוב
בתחנת הסעה
באמצע שום מקום
סתם איזו פינה שכוחה
ניזכר ברגע ההוא שפרצה הדומייה
ניזכר איך הפכנו אילמים
ואיך לא נותרה אז עוד שום ברירה.
איך מאז חיוך סירב להישבר,
איך דמעה סירבה להגיע
איך לפתע חיבוק קיבל משמעות
איך כל כך חיכינו שכל אחד מאתנו יגיע.
-------------------------------------------------------------------------------
יום אחד תגיע נקודת המפנה של העלילה,
נקודת האין חזור -
התפתחות מרשימה
ספק אם יהיה עוד טוב
או ספק אם נטעם בכלל מהרע.
איני בטוחה בפרטי הדברים,
אך בטח אלמד לי מניסיון החיים.
אך בדבר אחד אני כל כך בטוחה -
את התחנה ההיא בפינה,
את השנייה ההיא
של מבט מצטלב - לא אשכח.
והזיכרון לא ייעלם.
ומי יודע אולי עוד אעבור שם בשנית
רק כדי לוודא שלא היה הכול רק חלום,
ומפעם לפעם אשחזר את אותה שנייה
שנייה של רוגע
דקה של דומייה.
ומי יודע אולי פעם אראה אותך שם שוב
יושב לך וכולך שבוז
נביט שוב זה לזו בעיניים
ולפתע - הכול כחלום.
< מסתבר שבכל אחד טמונה טיפה קיטשיות > |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.