נפלתי למקום הזה מתוך מערבולת של חושך,
מערבולת של רגשות, פחדים ששורטים וצורבים את העור.
ופה, בין הקירות הלבנים האלו, בנתי את עצמי מהתחלה.
אבן אחר אבן, חתיכה אחר חתיכה, באומץ, בזעם, בזיעה.
לפעמים התעייפתי, נשכבתי על המזרון שלא הספיק לפגוש בך.
בכיתי, נאטמתי, ניסיתי לשמור על מה שהתחלתי לבנות.

חזרתי לעבוד בין הקירות הלבנים האלו שהפכו לבית,
פעם אמרתי שבית עוטף אותי, חוסם אותי, מגביל.
אבל הבית עכשיו הוא בית שלי, הבית שבו אני נמצאת,
שאני נוכחת בכל רהיט ובכל מרצפת.
התחלתי להכיר אנשים שזרעו בי כוח להמשיך ולבנות
ואפילו לעשות את הבלתי אפשרי, להרים את הראש, להסתכל בעיניים
אל המקום הכי מפחיד שם, להסתכל ישר וחד ולדעת - זו אני!

כשפגשתי אנשים כמוך, הם כבר לא הצליחו לערער אותי
אלא גרמו לי להרגיש את עצמי בצורה יותר חזקה ואמיתית.
מילותיי יעידו שעדיין הפצעים לא הגלידו ואני בספק אם הם יגלידו
אי פעם, אבל זה כבר לא העיקר פה בין הקירות.

ועכשיו, אני עוזבת את המקום המופלא הזה,
המקום שהפחתי בו נשמה והוא בי,
המקום שנתן לי את הבית להיות אני.
אני עוזבת וחוזרת למקום ממנו הכל התחיל,
הכל התחיל עוד הרבה לפניך.
אני חוזרת למקום בו גדלתי, בו נפצעתי ונחבלתי,
המקום בו איבדתי את עצמי.

האם כשאני אצעד ברחובות העיר השקטה ההיא,
ואפגוש בנוכוחתך הקרה,
האם אשפיל את עיניי ואבלע דמעה,
האם הכל יחזור לקדמותו ויעזב כמו הקירות שעוד מסביבי עכשיו?

אולי ארים את ראשי ואביט לך ישר בעיניים הריקות,
אביט ואדע שאותי כבר לא ישברו,
אביט ואדע שקירותיי גאים ויציבים?
את התשובה רק הזמן יודע. מה שאני יודעת זה שלא אפול ללא מלחמה,
אצא אל הקרב, חמושה באמת שלי, ומה שלא אהיה - אנצח!