יש משהו שהייתי רוצה שתדע,
משהו בשביל שאני לא אהיה חנוקה.
אולי אח"כ אני אצטער על זה,
אבל ממילא חסרים לי דברים שאני מצטערת עליהם אח"כ.
(דברים שנקראים סיכונים, סיכונים שאני לא לוקחת)
אני לא יודעת בעצם מה אני כותבת לך,
ומה אני מנסה להגיד,
בינתיים אני סתם כותבת,
עוד לא יודעת אם מישהו יקרא את זה בכלל,
ואתה בפרט.
סבתא שלי, האחרונה שנשארה לי, הלכה לעולמה ביום שישי,
אני עוד לא מסוגלת להגיד ז"ל אחרי שאני אומרת סבתא...
זה לא שלא ידענו שזה יקרה בקרוב,
ידענו,
וחשבתי שהידיעה שזה קרוב תקל את הכאב,
אבל היא רק עצימה אותו,
במשך תקופה ארוכה התפללנו, והיינו מלאי תקווה,
קבענו לעצמנו תאריך-
עד אחרי החתונה !
אבל החיים לא שואלים אף אחד מאיתנו,
הם הולכים לאן שהם רוצים,
הגורל לא מחכה לנו,
מי שלא נהנה - מפסיד,
ומי שלא מדבר - ישתוק לתמיד.
אני מנסה להגיד משהו, אבל לא בדיוק יודעת איך,
אני מנסה להגיד לך, שנמאס לי לשבת ולצפות באנשים חיים,
חיים באמת, לא מפחדים לקחת סיכונים,
ואומרים את מה שיושב להם על הלב,
לראות את הריגוש בעיניים,
להסתכל ולראות שהם לא מצטערים, הם אפילו מרגישים מטוהרים
אח"כ.
אני אף פעם לא עשיתי את זה.
זה לא בשבילי...
אין לי את האומץ, אין לי את היכולת להתמודד עם זה.
אני רוצה לחיות, כמו שצריך,
ולנצל כל רגע ורגע בחיים,
אבל אני לא מסוגלת לחשוב שאני יערער לעצמי את החיים.
אומרים שיש אנשים שמשחקים שח מט ומסתכנים,
ושיש כאלה שמחקים בטוח וסגור,
אני מהבטוחים, אלה שבד"כ מפסידים.
אני יודעת את זה, אבל השלמתי עם זה.
אני בכלל לא יודעת למה אני כותבת את זה,
אתה הרי לעולם לא תקבל את זה.
אני מבזבזת את הזמן שלי, ושלך.
וחבל על כל שנייה,
אני אולי לא אנצל אותה,
אבל אתה?
אני לא ממש יודעת... אבל אני מקווה,
אני מקווה שאתה יודע לנצל את החיים,
כל שנייה וכל דקה.
בסופו של דבר לא אמרתי כלום,
אבל אולי הבנת מה שניסיתי לומר.
אני לא אוהבת אותך,
אבל לא כל אחד יגרום לי לכתוב כזה דבר.
אני כל היום לבד,
וכל היום חושבת,
נמאס לי לחשוב,
אני לא ישנה, ולא אוכלת,
נשאר לי רק לכתוב.
אני מקווה שתצליח להבין את המקום ממנו זה בא.
אני לא כל יום שופכת את הלב,
אני בכלל לא שופכת אותו,
אני יודעת שאתה בוגר, ותדע להעריך את מה שאני כותבת.
אבל אתה עדיין לא תקבל את זה,
קשה לי עם המחשבה, שאתה ב א מ ת תדע,
את כל מה שכתבתי לך.