כשהייתי קטן תמיד חשבתי שמלחמות זה שחור, כן שחור זה הצבע
האידיאלי למלחמה, שחור ולבן, בעצם יודעים מה?! גם אפור נוסיף!
בקיצור כל הצבעים הלא-חיים והלא-נושמים, האפלים, היו לי בדמיון
כמלחמה.
ככל שגדלתי נכנסו עוד צבעים מגוונים למושג הכבד הזה, מלחמה,
המלחמה הפכה להיות ידידה טובה שלי עם השנים, היא הפכה לחלק
בלתי נפרד מהיום יום השותף שלי, של הסובבים אותי, אם להסתכל
בגלגל הזמן שלי, הכול התחיל כשפגשתי את עאישה, זה היה כשהייתי
עוד צעיר בחטיבה העליונה, עאישה הייתה תלמידה חדשה, ערביה
מוסלמית, היא הצטרפה אלינו לכיתה באמצע שנה, היא עברה מאום אל
פאחם הישר לת"א.
לפני שעאישה הגיעה אלינו, הפיצו הרבה שמועות, בעיקר רעות, אמרו
למשל שבאה מחבלת מוואדי ערה לבית ספרנו, זה זעזע את רוב
השומעים. זה היה נראה כאילו הם מצפים לאיזו מפלצת מאיימת.
באותו יום שעאישה הגיעה בפעם הראשונה לבית הספר כולם היו
מופתעים, הם ציפו לראות נערה שחומה, לא כל כך יפה עם לבוש
פרימיטיבי במיוחד.
הציפייה לא התממשה, לנגד עינינו ראינו בחורה בהירת שיער עם
עיניים ירוקות, עמוקות, העיניים של עאישה שידרו המון תקווה,
המון אהבה, ורק אני ראיתי את זה. הרבה אנשים נרתעו מעאישה
למרות החזות שלה, היה לה מבטא מצחיק, אבל את הצחוק שלה, את
הצחוק של עאישה קשה לשכוח!
עאישה ישבה לידי בכיתה, ואני הראשון שהתחבר אליה.
הזמנתי אותה באותו יום אלי הביתה, הכרנו טוב יותר, והבנתי
שעאישה היא שונה, עאישה מיוחדת!
מאותו היום הבנתי שאני מאוהב בעאישה, אני מאוהב בשונה! הצעתי
לעאישה לתת לי ולה הזדמנות ראשונית יחדיו. והיא ישר הסכימה,
ראו לה את זה בעיניים, היא התאהבה, היינו הזוג הכי אמיתי, הכי
מאושר, ערביה ויהודי, האויבים, מאוהבים!
הרבה לעגו לנו, הציקו, אבל הכי גרוע היה שאפילו ההורים היו
חרדים ולא הסכימו לקיום האהבה בינינו,
אני אהבתי את עאישה, אהבתי מעל הכול.
עאישה ואני ממשנו את הביטוי האהוב "מים רבים לא יכבו את האהבה
ונהרות לא ישטפוה",
עברנו הרבה אחד עם השני אני ועאישה שלי, ידענו שהאהבה שלנו היא
לנצח, שלוש שנים ביחד, שלוש שנים שאני מאושר. סיימנו תיכון
ביחד. עאישה המשיכה ללמוד רפואה, אבל אני. אני כמו כולם
התגייסתי לצבא, אחרי חצי שנה, החלטתי להציע לעאישה נישואין,
רציתי לממש את אהבתנו האינסופית,
החלטתי להציע לה את זה על החוף הים, עאישה הייתה מאוהבת בים,
וידעתי שזה יקסים אותה, אז החלטתי ללכת על הדרך המקורית!
קראתי לה אל חוף הים, היא לא שאלה הרבה שאלות וישר עלתה על
האוטובוס הראשון,
באותו היום ההחלטה כבר לא הייתה בידיים שלי, אלוקים לקח לי את
עאישה רגע לפני ההחלטה שלנו.
התקשרתי באותו הרגע אל עאישה כדי לשאול אם היא מגיעה, כשלפתע
בום ענק, ניתק את קו השיחה, נלחצתי כמו מטורף, צעקתי כמו
משוגע, כשאמבולנסים רבים נשמעו ברקע, הבנתי שארע אסון, ארע
פיגוע, ועאישה שלי אולי כבר לא בחיים. רצתי למקום הפיגוע,
המראה היה מזעזע ביותר, שאלתי לאן מפנים את הנפגעים ואמרו לי
לבית החולים איכילוב. נסעתי לשם כשהלב שלי לא יודע מה קורה לו,
הלב שלי היה כמעט משותק... אבל הכי כואב היה כשהלב שלי נחצה
לשניים, הלב שלי נחצה כשהודיעו שעאישה שלי לא שרדה!
ביקשתי להיפרד מעאישה שלי, להיפרד ולומר שלום רק פעם אחרונה,
נכנסתי לחדר ושם היא הונחה, בפינה, הנחתי על ידיה ורד ורדרד,
הדבקתי על שפתיה המתוקות נשיקה אחרונה, נשיקה של אכזבה, נשיקה
של שלום.
הבטתי על עיניה של עאישה, הן כבר לא נראו כל כך מלאות תקווה.
התקווה שלה נפטרה, יכלתי לטבוע בעיניה העצובות. ואני רק מלמלתי
לעצמי שם, מולה...
"איך האהבה שלי נלקחה ממני, נקטפה כמו פרח בר?!", מאותו היום
אני הבנתי שהמלחמה היא חלק ממני, המלחמה הנוראית הזו לקחה לי
את אהובתי, וכמו שממני היא לקחה, כך היא לקחה עוד מרבים את
אהוביהם.
את עאישה אני לא אשכח לעולם. היא תמיד תהא חרוטה בליבי, החיים
למדו אותי לאהוב, לאהוב ולא לשנוא לעולם!
המלחמה ביני לבין האהבה שלי לעאישה הייתה חזקה מאיתנו, וכולי
תקווה שהמלחמה לא תנצח את אהבתכם! וכדי שזה יקרה אנשים רבים
צריכים להפסיק לשנוא!