באמצע הלילה הוא יונק בזעם, סוחט את המעט שעוד נותר מרסיסי
הערנות המעטים שנשארו בי. לוקח הכל לעצמו, כל טיפה של סבלנות
ורוך. לא מותיר דבר ממני לתת לאיש שמבקש לפעמים מעט אהבה
לעצמו.

התבלינים מתערבבים לתוך התבשיל. גוף קטן נלפת לפתע על רגל שמאל
שלי באחיזה עקשנית ובלתי מתפשרת: ידיים, ידיים! המלמול מתפתח
לבכי תובעני לנוכח הסירוב שלי: אני עכשיו מבשלת ארוחת צהריים.
הצעקות הולכות וגוברות ואז משתרר שקט. התבשיל ממשיך להתערבב לו
ביד אחת, בעוד ידי השנייה כמעט ונתלשת מארובתה תחת עומס משקלו.
והוא - אוחז ולא מוותר אפילו לרגע על מרום שבתו. בזכות.

ברבע לשש בבוקר נדרך פתאום כקפיץ. רענן  ומוכן ליום חדש של
פעילות תוססת. מוחה בתוקף על דבריי המנומנמים. רוצה לשחק!
קומי! קומי! ואני, הלומת יקיצות לילה, רצף בלהות של שינה
מקוטעת, נשרכת אחריו בהזדחלות כנועה, משוללת יכולת להתנגד.
צופה בו מדלג כפרפר בין צעצועיו. זמן כה רב לא שיחק בהם, מאז
הלך לישון את שנת הלילה לפני חמש שעות וחצי.

פנים קטנים נדחקים ביני ובין העיתון. כך נקטעת שוב הפוגת קריאה
נדירה שארכה בדיוק חצי פיסקה. חיוכו מאיר לתוך עיניי: רוצה
לראות אוטו - ג'יפ? כן? כן? תראי! הדף המודפס נרמס באכזריות
עולצת. תראי, אמא! אני רוקד על העיתון! אמא, תרימי את הראש!
הרוגז נמס מייד. אני צוחקת. הוא מקרב את פניו, משרבב שפתיים,
ממצמץ לי נשיקה. כך פתאום, מנשק והולך. עכשיו אני אביא לך
טר(ק)טור עם כף! לא מרגיש במבטי שנכרך אחריו. חושבת, מי יודע
מתי המתיקות הזאת תיעלם.