[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עדי אופטמיסטיק
/
געגועים טובים

(קצת חושפני עבורי. ובכל זאת.)

13.12.05

אתה יודע... היום בדרך הביתה תהיתי -
איך אני עדיין מתגעגעת אליך לעזעזאל? עברו כבר ארבעה חודשים.
אוקיי, נכון, הגעגועים דעכו, אבל איך זה יכול להיות
שהם עדיין שוכנים בי במקום כל-כך מרכזי,
ויש רגעים שהם מתפרצים ללא שום התראה,
כאילו עבר יום ועדיין אף שבר לא התאחה.

איך אני עדיין מתגעגעת אליך כשאנחנו לא מדברים בכלל
ואין לי מושג מה עובר עליך?
אולי הפכת להיות בנאדם אחר שאני כבר לא אוהבת?
אני הרי לא מכירה אותך כפי שהכרתי,
אין לי מושג מה קורה לך יום ביומו.
אז איך זה יכול להיות שאני עדיין מתגעגעת?
נדמה לי שזה לא שאני מתגעגעת אליך
כמו שאני מתגעגעת למה שהיה לנו.
לטוב שהרגשתי כשהייתי איתך. לטוב שגרמת לי להרגיש.
לאדם הטוב שהפכתי להיות בזכותך...





פלאשבקים.

שוכבים על המיטה. מחובקים.
ברקע שיר עם מיתרי גיטרה מתנגן.

"אני כל-כך אוהב אותך, יפה שלי, את יודעת?"
"כן. אני יודעת."
שתיקה. מבט שאומר הכל.
"גם אני אוהבת אותך, אתה יודע?"
"אני יודע. אני מרגיש."
שם לי את היד על הלב שלו. פועם חזק.
"גם אני מרגישה."






זה הפך להיות סוג אחר של כאב, כל יום הכאב הזה משנה צורה,
הופך להיות זיכרון מתוק, כאב ללא דמעות,
בדידות מחניקה, עצמאות, הקלה,
ועוד מיליון רבדים שנמצאים בכאב הזה,
כל יום צץ משו חדש שאני מרגישה ואני לא רגילה אליו.
זה מתסכל להרגיש משו שמעולם לא הרגשתי,
כי זה שובר את כל מה שהכרתי בי.
אבל ככה זה היה איתך במשך כל הקשר.
גרמת לי להרגיש את כל מה שלא חשבתי שאהיה מסוגלת להיות.
והייתי. ועודני.

הלוואי והייתי יכולה להגיד לך תודה על כל מה שלימדת אותי בדרכך
המיוחדת, על כל מה שהקשר שלנו חולל בי. כמה שהוא ביגר אותי
ושינה אותי. בעיקר לטובה.
אני יודעת שיגיע היום שבו אגיד לך תודה אמיתית. אני יודעת.





"מה יקרה כשתתגייס לי?"
"מה יקרה באמת, טיפשונת שלי?"
"לא יודעת"
עושה פרצוף עצוב. מדגדג אותי. צוחקת.
"יהיה בסדר. אל תיכנסי לי לדיכאונות."
"לא נכנסת לדיכאונות. סתם תוהה."
"יהיה בסדר, את תראי. יש לנו אהבה חזקה."
מתחילה לשיר בזיופים.
"יש בי אהבה והיא תתגבר ותיגע..."
"תתעורר!!! תתעורר ותיגע"
"אוי, סליחה באמת..."
"סולח."
"יש אהבה והיא תתעורר!! [צוחקים] ותיגע... יש בי אהבה והיא
תנצח"
מחייך אלי.
"אני אוהב אותך."
"גם אני אותך. המון."






אני יודעת בפירוש, שלמרות הגעגוע, לא הייתי רוצה לחזור.
לא כרגע. פשוט לא כרגע.
אתמול דיברתי עם מישהי, והסכמנו פה אחד, שיש דברים שהם פשוט לא
מתאימים לתקופה זו או אחרת. שהם זמניים, או לא בהכרח זמניים,
כלומר - הם יכולים להמשיך אבל בתקופה אחרת, לא בתקופה הנוכחית.
דיברנו על זה בהקשר אחר בכלל, אבל הקשר שלנו קפץ לי מיד לראש.
כי ככה זה. הוא לא התאים לתקופה הזו.
עם כל הגעגוע וכל הכאב שעודני מרגישה, ואני בטוחה שאמשיך
להרגיש (הלוואי ולא הייתי, אבל אין מה לעשות, באהבה כמו באהבה
אין דבר כזה שאין דבר כזה ואני יודעת שדווקא מכיוון שהיתה לנו
אהבה אדירה כל-כך, ההתגברות עליה לא הולכת להיות פשוטה) אני
יודעת שלא הייתי רוצה שנחזור להיות ביחד.
לא מתחרטת על הפרידה הזו, ידעתי שאני צריכה אותה, ידעתי שהיא
תגרום לי הקלה בסופו של דבר, כי עם כמה שהיה לי טוב איתך, היה
לי גם קשה. הקשר הזה היה מורכב, כיאה לקשר ממרחק.
נו בסדר. העיקר שלאט לאט הכאב מתרפא, אמנם הגעגועים לא נעלמים
בדיוק, אבל הם משנים צורה כפי שכבר כתבתי. וזה כבר סוג של
התגברות אמיתית.





"אם הייתי יודעת איך לבכות, הייתי בוכה עכשיו."
"בוכה? למה בוכה?"
"ככה. כי אני אוהבת אותך."
"אז את רוצה לבכות?"
"כן... נו, אל תצחק עלי. לא יודעת איך להסביר."
"את לא צריכה להסביר. אני מבין."
שתיקה.
בלב אני תוהה - איך אתה מבין אותי תמיד?






שניה לפני שעושים אהבה. בחדר רחוק מהבית.
"אני כל-כך אוהב אותך. מה הייתי עושה בלעדיך. את הבחורה הכי
מדהימה שאי פעם יצא לי להכיר. בזכותך הכרתי צדדים שבי שלא
הכרתי. בזכותך אני יותר רגיש. אני אוהב אותך, את היפה שלי."
שותקת.
מסתכל עלי.
"את בוכה?"
מהנהנת עם הראש לחיוב.
"פעם ראשונה שאני בוכה מאושר."
ועוד דימעה זולגת.






אני כותבת לך מכתבים ללא מטרה, מכתבים שלא ישלחו לעולם,
אני כמעט בטוחה.
אבל זה יותר, כתיבה לעצמי. תזכורת לעצמי.
לסמן לעצמי עוד V בדרך להתגברות, עוד יום שעובר, בלעדיך.
עם כל הרבדים שבכאב הזה, ובעיקר, עם ההקלה שבאה עם הזמן.

אני מקווה שגם אתה מתגבר. לפעמים אני תוהה מה איתך באמת, ואיך
אתה מרגיש. כי אין לי מושג. וזה מתסכל שאין מושג כשמדובר באדם
שאני עדיין אוהבת בכל לבי.
שתדע שלעולם לא שכחתי כמה טוב היית אלי. לעולם לא אוכל לשכוח.
הראית לי שמגיע לי את הטוב ביותר. גם כשחשבתי שלא.
"הלוואי והיית אוהבת את עצמך יותר" - זו היתה המנטרה שלך.
ואתה יודע מה?, היא חילחלה בי. הלוואי והייתי אוהבת את עצמי
יותר.
אני לומדת, לאט לאט. והרבה מהלמידה הזו קשורה באופן זה או אחר
- בך.
במבט שלך בעיניים ובאמת שלימדת אותי לחיות בה.





נשכבת על המיטה אחרי שחוזרים מיציאה.
שעת לפנות בוקר הזוייה.
הוא מביא לי דיאט קולה עוד לפני שאני מבקשת.
"בוא הנה."
מתקרב ונשכב גם כן על המיטה.
השפתיים שלי מתקרבות אליו לאוזן השמאלית.
"אתה החצי השני שלי, אתה יודע?"
הידיים שלי מטיילות לו על הגב.
יש לו עור ברווז.
"אני כל-כך אוהב אותך"
והקול שלו רועד.






עברנו המון ביחד. בעיקר התבגרנו בתוך הקשר הזה. התחשלנו ממנו.
למדנו על עצמנו ועל מהותן של מערכות יחסים רציניות. על עוצמת
הרגש ועל טלטלות הלב.
גם אם לא נחזור להיות ביחד אי פעם, גם אחרי שתשתחרר והדברים
ייראו קצת אחרת, שתדע, שאתה תמיד בלבי. כל מקום שאני הולכת,
אתה שם. לפעמים זה טוב, לפעמים זה רע, כי קשה לי להרפות ממך
לגמרי וזה אולי קצת מסוכן, אבל אני יודעת שגם זה יגיע בסופו של
דבר. ובינתיים, עד אז, אני עוד נושמת את המילים שלך שהניבו בי
טוב ונטעו בי אמונה חדשה באהבה ובזוגיות.

תמיד אאהב אותך על כל אלה, ויותר.






"אני רוצה כבר לחבק אותך. אני שבוז נורא."
"גם אני רוצה כבר לחבק אותך. אל תהיה שבוז."
"אוף."
"מה אוף?"
"סתם."
"מה סתם? נו, תגיד לי..."
"אני אוהב אותך. ומתגעגע אליך"
הקול שלו רועד.
"גם אני מתגעגעת אליך, המון-המון."
שותק.






נזכרתי בזה, וחשבתי, שכמו שאז אמרת לי שאתה שבוז,
וכמו עוד הרבה פעמים שהגעגועים השתלטו עליך,
כך גם אני, אני שבוזה לפעמים מאז הפרידה,
שבוזה לא במובן הצבאי של המילה,
אלא, הלב קצת שבוז. שביזות יום א' ו- ב' ו- ג' ו- ד' ו- ה',
ובעיקר סופי השבוע... שבהם הגעגועים מתחזקים
כי אלו הימים שהיינו שוכבים מחובקים ביחד במיטה
ואוהבים כל-כך הרבה.
אבל השביזות הזו מתרפאת והגעגועים האלה מצטמקים
ומה שנשאר לי כלפיך, זה קצת געגוע כואב, והמון אהבה והערכה.

"שדות ביקשו אל הגשם, הגלים ביקשו אל החוף, ואני ביקשתי את לבך
לקטוף"
אביב גפן שר לי בפלייליסט.
לא רוצה לקטוף את לבך, רוצה רק לשמור את כל מה ששזרת בלבי
ולהמשיך הלאה. וזה מה שאני עושה. איתך בלב, בלעדיך פיזית.

טוב לי. טוב לי.










loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לא, סבתא, אל
תמותי






מישהו שסבתא שלו
כמעט מתה


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/9/07 9:58
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עדי אופטמיסטיק

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה