בנשיקות רכות השענתי את ראשך לאחור ושיספתי את גרונך בעזרת
סכין המטבח. אחר כך יצאתי לשדוד בנק כי יותר לא היה אכפת לי.
הם לא השאירו לי ברירה, הם לקחו לי אותך. ועכשיו אני אקח להם
את הכסף, או סתם למישהו אחר שאני בכלל לא מכיר.
הם אמרו לי שאני חייב, שאת אחת מהם ושאין לך כבר סיכוי. יותר
אני לא אוכל להציל אותך. הם אמרו לי את זה ככה, ישר בפרצוף,
בלי רגשות אשמה בכלל. ואחד מהם אפילו חייך. הם אמרו לי שזה אני
שאשם ולא המערכת, ונתנו לי סכין. זה שחייך נתן לי את הסכין.
אני לא זוכר מה היה השם שלו, אבל הוא התחרז עם משהו רשע. אולי
אלון.
באתי אלייך בערב, נתתי לך עוד יום שתוכלי להנות ממנו. חיכיתי
עד סוף השקיעה ואז הכנתי לך ארוחת ערב. לסלט לא הוספתי מלח. לא
היה צורך בכך. הבכי שלי נתן לו את המינון המספיק. בכי עצור זה
היה, מלח לימון ושמן זית, כי אסור היה שתשמעי אותי. אחר כך
חיממתי טוב טוב את הבשר, שלא יהיו לך טענות, והגשתי לשולחן. את
חשבת שהיינו לבד ודיברת איתי על כל מה שעבר לך בראש. גם על
דברים אינטימיים, אבל אני ידעתי שצופים בנו. אני ראיתי אותם
רוקדים סביבנו באושר, מודעים למה שעתיד לבוא. את לא ראית אותם,
את בכלל לא ידעת שהם קיימים. אבל הם הסיבה שבכיתי. והם גם
הסיבה שאת עכשיו שוכבת פה על רצפת המטבח עם גרון משוסף ואני
גוהר מעלייך עם ים של כסף. הם גם הסיבה שאני מסביר לך את כל זה
עכשיו.
אני יודע שאת שומעת אותי. פעם גם אני הייתי במצב הזה. הם עשו
את זה לי. הם באו אליי אחרי ששיספו לי את הגרון כשיצאתי
מהמסעדה ההיא שכל כך אהבתי. הם תפסו אותי שנייה לפני שעזבתי את
כבלי העולם הגשמי הזה ולא נתנו לי ללכת. הם הסבירו לי שלא
סיימתי, הם דרשו ממני שאשאר. ואחרי שהבנתי כמה אני חשוב גם
הסכמתי. אחרי שנתיים הכרתי אותך וחשבתי שזהו, שמעכשיו הם
יוותרו לי, שיותר לא אצטרך לרצוח כדי לכפר. אבל שדים הם שדים
ואין להם רגש. אין להם נשמה ואין להם לב, לפחות לא אחד שפועם.
פעם ראיתי אחד מהם לוקח לב של מישהו שבדיוק באותו רגע נרצח,
משחק איתו קצת בארבע הידיים שלו ואחר כך פותח לעצמו את החזה
ושם את הלב הזה, שבכלל לא שייך לו, בתוכו. רציתי לכעוס עליו
ולהגיד לו שהוא לא שומר על כבוד המת, אבל במקום זה רצחתי גם את
אשתו של חסר הלב וסירסתי להם את הכלב. לא כי הם אמרו לי, סתם
כי בער בי הרצון להשחית.