כשהיא סיפרה לו על זה פעם ראשונה הוא נורא התרגש, ואפילו כתב
על זה סיפור. אחר כך היא מתה והוא איבד את כל הכישרון שהיה לו,
אבל זה לא חשוב. מה שמשנה זה שהוא נורא התרגש, ואפילו כתב על
זה סיפור.
היא סיפרה לו שהיא אוהבת אותו, כמו בסרטים הכי הוליוודיים שיש,
ושקשה לה בלעדיו. הוא לעומת זאת, כשכתב את הסיפור הפך אותו
למשהו קלאסי, למשהו אישי שלו, שייראה כמו גילוי אהבה מקורי
שאיש עוד לא חווה משהו דומה לו. הוא עשה את זה משתי סיבות.
האחת היא שהוא רצה שהסיפור הזה ייהפך בסופו של דבר לרב מכר.
הסיבה השנייה היא שהוא באמת אהב אותה. וחשב שהיא ממש מיוחדת,
והחליט לכתוב עליה סיפור מיוחד.
אחרי הסיפור הזה הוא המשיך לכתוב עוד המון סיפורים, וכולם היו
טובים. הוא הוציא הרבה רבי מכר וקיבל המון כסף והערכה מהציבור
הרחב. אבל מה שחשוב באמת היה שהוא היה מאושר, בעיקר כי היה לו
אותה.
הוא כתב המון סיפורים והוציא רבי מכר כמעט באותה הכמות שבה הרג
זבובים, אבל הכל נגמר ביום שהיא מתה. למעשה הכל נגמר חצי שנה
לפני, כשגילו אצלה את הסרטן, ואמרו לה שכדאי שתהנה כמה שאפשר,
כי לשרוד היא לא תצליח.
והיא באמת נהנתה. בהתחלה היא בכתה הרבה, זה ברור ולגיטימי
לגמרי. אבל אחרי זה היא, וגם הוא, הבינו שכדאי להם להפסיק עם
הכאב ולצאת להנות.
הם כבשו כמעט כל פינה בעיר, ואחרי שהם סיימו איתה הם יצאו
לכבוש את העולם. מאז נפוליאון לא ראה העולם כיבוש כזה. בחצי
שנה הם הספיקו לכבוש כמעט חמש יבשות. אבל דווקא ביבשת האחרונה,
קצת לפני שהם נחתו בסידני, היא מתה. והוא איבד את כל הכישרון
שהיה לו.
היא מתה עם חיוך. חיוך כן, חיוך אמיתי, כי היא באמת נהנתה
מהסיפורים שלו. אבל הוא, מהרגע שהיא הפסיקה לנשום, החליט שהוא
לא כותב יותר סיפורים.
יכול להיות שהוא היה ממשיך אם הכל היה מתגלגל קצת אחרת, אם הם
לפחות היו מספיקים לשכור דירה באיזה בית מלון יוקרתי במרכז
העיר, או אם היא הייתה עונה לו כששאל אותה אם הסיפור יפה.
אפילו אם הוא לא היה שואל אותה בכלל מה היא חושבת על הסיפור,
אם הוא לא היה שקוע בעצמו ובמה שהוא חושב על הביצועי הכתיבה
שלו, בזמן שהיא כבר איבדה הכרה וחמצן בגוף. אם הוא לא היה להוט
כל כך לגמור לכתוב עוד פסקה, אולי אז הוא היה מספיק לומר לה
שלום אחרון.