זה לא שלא רציתי, את פשוט לא הסכמת. וזה לא שלא קיבלתי, את
פשוט אחרי זה בכית.
זחלת לפינת החדר והתכרבלת אל תוך עצמך. כמו ילדה קטנה שרוצה את
אמא, ואני בתוכי לא יכולתי שלא לחוש זלזול כלפייך.
כאקט אחרון סגרתי את הרוכסן של המכנסיים והתרוממתי מהמיטה.
ניסיתי להתעלם ממך כמה שיותר. קצב הבכי שלך נעשה מהר מאוד חלק
מרקע של שיר שנהניתי לזמזם, כאילו כדי לעצבן אותך עוד יותר.
הנחתי את ראשי בין שתי ידיי, אחר כך שחררתי את האחיזה ופניתי
לנעול את הנעליים. עוד מההתחלה היה בי רצון לעזוב, מין תחושה
כזאת שמשהו כאן לא בסדר, שמשהו הולך להשתבש. וכשראיתי אותך
שוב, יושבת חסרת אונים בפינה על דבר כל כך שולי לכאורה שעשיתי,
הרגש הזועם הזה שבי רק התגבר.
בסוף הזמזום הרמתי את החפצים שלי שהבאתי מהבית ופניתי לכיוון
הדלת. ניסיתי לא לחשוב עלייך ובטח שגם לא להסתכל עלייך אבל לא
יכולתי, לא הצלחתי להחזיק את עצמי עוד. להחזיק עוד צעד אחד
קדימה, אז פשוט נעצרתי. עמדתי כך, באמצע הדרך בינך לבין הדלת.
בוהה בה וחושב עלייך, עליי, על מה שהיה קודם. עדיין לא הסכמתי
איתך, אבל כבר לא יכולתי לכעוס עלייך.
התיישבתי על השטיח שהיה מתחתיי. שטיח גדול, היה פרוש כמעט על
כל החדר, והיה צבוע בצבעים חמים, שהתחלפו מנקודה מסוימת והלאה
לצבעים קרים. את אמרת לי פעם שאת לא אוהבת את השטיח הזה, שהוא
מזכיר לך חזון אפוקליפטי, מוות. ושקיבלת אותו מההורים ובגלל זה
ורק בגלל זה את לא זורקת אותו. לי אישית הזכיר השטיח הזה שקיעה
בהוואי, אולי אפילו זריחה. משהו ששנינו היינו יכולים להנות
ממנו, אבל את בחרת שלא.
בכל אופן, התיישבתי על השטיח ופניתי להסתכל עלייך. ישבתי ישיבה
מזרחית והנחתי את התיק שלי עליי בין שתי הברכיים, נותן לו
ליפול בחופשיות מפעם לפעם. את עדיין לא הצלחת להחניק את הבכי,
ובי עדיין בער הרצון לחנוק אותך על כך, אבל לפחות הצלחת להפנות
את המבט שלך אליי, זה ייאמר לזכותך.
הסתכלת עלי ושאלת אותי בלי מילים, רק בתנועות שפתיים חלושות
"למה?" ואני, מה כבר יכולתי לענות "כי זה מה שרציתי באותו רגע"
אני עונה לך. "גם אני" את לוחשת לי בתשובה "אבל לא ככה, רציתי
ביחד, בהסכמה מלאה". אני רציתי לבד, חשבתי לעצמי, אבל החלטתי
שלא יעזור לי להגיד את זה בקול כי את בכל מקרה לא תביני. אף
פעם לא הבנת, תמיד התעקשת לשחק איתי. גם כשאמרתי לך שהדובי הזה
הוא כמו החבר הכי טוב בשבילי את לא הסכמת להשלים עם זה. כל זה
לא היה צריך לקרות, וגם לא היה קורה, אם רק היית מבינה שמשחק
עם בובות זה קצת זמן בשבילי להיות לבד.