[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מיהה גורן
/
היום יום הולדת

לבעלה יש היום יום הולדת. היא תכין בשבילו ארוחה חגיגית.
פסטה ברוטב בשר ותפוחי אדמה עם שמנת. לקינוח יאכלו את העוגה
שתאפה לו: עוגת שוקולד עם קצפת ובאמצע ריבה.
הוא יכבה את הנרות ויבקש משאלה, והיא תחבק אותו מאחור ותבטיח
שהכול יתגשם, שהכול יהיה בסדר.
שנת חמישים ושמונה. בעלה בן שלושים. בשעות האלו הוא עדיין
בעבודה.
היא הייתה רוצה לארגן לו מסיבה גדולה עם הרבה אנשים וקישוטים
ומוזיקה וקערת פונץ' ענקית ששטים בה פירות מקופסה.
אבל לבעלה כמעט אין חברים אז מה הטעם, להכין כזו מסיבה גדולה,
רק בשבילו ובשבילה.
זה יהיה כמו תמיד. רק היא והוא.
היא והוא והשתיקות שיש להם ביחד, והבית הקטן שתמיד מסודר,
והנגיעות.
ואם תיכנס עכשיו לאמבטיה עוד תספיק להתבשם וגם קצת לנוח, לפני
שיחזור מהעבודה.
המתנה שקנתה לו מחכה כבר בחדר, עטופה באריזה צבעונית. היא
מקווה שתמצא חן בעיניו, הוא לא קיבל מתנות הרבה פעמים.
בדרך כלל הוא עייף, כשהוא חוזר הביתה.
היא מביאה כוס קפה חם ומתוק ומעסה לו את הגב.
היום הוא יחזור עם חיוך בעיניים. היום זה יהיה אחרת.





את הנרות הוא כיבה בנשיפה אחת, את כולם.
אחר כך היא נתנה לו את המתנה והוא שמח, או לפחות כך זה נראה.
היא ביקשה שישבו לאכול כדי שהאוכל לא יתקרר.
הוא לא נראה עצוב הערב. שם את התקליט שהם הכי אוהבים, עצם את
העיניים, זמזם, ולקח אותה לחדר השינה.





שם הכול היה נשכח.
כל הקולות וכל המראות.
כל הזיכרונות שמשתקפים בעיניים.
ואפילו את המבטא לא הרגישו בכלל,
כשדיברו בשפה שאין בה מילים.





בסוף נולדה להם תינוקת.
הם לא תכננו את זה אבל זה קרה. הם קראו לה סוניה, על שם הסבתא
שאמורה הייתה להיות לה.
הם היו מוכנים לעשות הכול בשבילה.
והנה, עכשיו הם משפחה מאושרת. משפחה כמו המשפחות האחרות.
אוכלים ביחד ארוחת ערב, נוסעים בשבתות בצהריים לים.
את סוניה שלחו ללמוד נגינה על פסנתר וגם לחוג של בלט קלאסי,
כמו את כל הילדות.
והיא ילדה כל כך טובה, לא עושה צרות, לא מתחצפת, מתחשבת
בהורים.
והם, רק מפחדים מה יהיה כשתגדל, ותשאיר אותם שוב לבד עם עצמם.





סוניה דווקא בחורה רומנטית. אבל את זה, אף אחד לא יודע.
יושבת בחדרה, כותבת במחברת, שומעת ברדיו שירים ישנים.
בפסנתר היא כבר לא נוגעת אבל מוזיקה היא מאוד אוהבת. רק מוזיקה
עוזרת לה לברוח מבת ים ומהבית הקטן של ההורים שלה. לנסוע לארץ
קרה ורחוקה, שמדברים עליה בגעגוע, בשקט, אחרי שנדמה להם שהלכה
כבר לישון.
בחורים לא מעניינים את סוניה, כך כולם בטוחים. היא חושבת על
דברים אחרים.
אבל בלילה,
ידו של אנג'ל
מלטפת לה את הראש,
עד שהיא נרדמת.





אנג'ל היה החבר של אבא. לא היו לו הרבה חברים, לאבא שלה.
היה יושב אתם בערבי הסתיו על המרפסת, שותה תה ואוכל
ביסקוויטים, מקשיב למהדורת החדשות ברדיו, מסתכל על סוניה
ברכות.
אחר כך היה מתנדב לתפקיד הדוד. "אתם תשבו, אני אשכיב את הקטנה
לישון."
וכשהיה גומר להקריא לה את כל הספר, וחוזר אליהם לסלון, כבר היה
יכול לשמוע את הנחירות שלו ואת השידולים שלה: "בוא, בוא כבר
למיטה."





"מאיפה באת?" שאלה אותו אחר הצהריים, ביום קיצי אחד, על
המרפסת.
והוא לא ענה רק חייך בלאות.
"מה שהיה פעם היה פעם,
עכשיו אני כאן וזה מה שחשוב.
לא אחזור עוד לשם לעולם."





ליום הולדתה העשרים הם קנו לה את המחברת הזו, ורשמו הקדשה.
היא חיבקה אותם בכוח. כל כך התרגשה.
היא שפחדה להגיד להם כשכבר לא רצתה יותר לנגן, שחשבה שיתאכזבו,
שיהיו עצובים.
הרי הם כל כך השקיעו, את כל כספם.
שנים רבות חסכו כדי לקנות את הפסנתר בשבילה, מאז שמלאו לה
שנתיים.
והם היו מסתכלים על האצבעות השמנמנות שלה כשהייתה אוכלת את
הדייסה וידעו, שהילדה הזו נולדה לגדולות.
התעקשו לשכור את המורה הכי טובה, הכי יקרה, למרות שעמוק עמוק
בפנים, חששו שלא יצא מזה כלום.
עד שיום אחד כבר לא יכלה יותר והתפרצה:
"יותר לא אנגן בפסנתר לעולם!"
חשבה שאימא תזיל דמעה, שאבא ינסה לשכנע, אבל הם - שום דבר.
לא כעסו ולא התווכחו אפילו לרגע. "למה לא אמרת לנו שככה את
מרגישה? היינו קונים לך משהו אחר."
והיא הרגישה כל כך אשמה, כל כך רעה, כל הלילה התייסרה. איזה
הורים נפלאים יש לה. היא לא ראויה להם בכלל. היא והמחשבות
האסורות שלה, היא והחלומות המפונקים.
אז מה אם אף פעם לא ישנה אצל חברה, לא יצאה לטיולים שנתיים,
לא...
הנה, עם בנים הם לא הטילו עליה שום מגבלות, ואולי בעצם לא היו
צריכים.





ובלילות יורדת על הבית הקטן חשכה, וקר.
קר לה לסוניה במיטתה הגדולה, וקר גם להורים שלה, למרות שהם
מנסים לחמם קצת האחד את השנייה.
שנתה נודדת. האם טוב לה? לסוניה הקטנה שלה? האם הייתה מאושרת
ביום הולדתה?
ועל מה תכתוב שם במחברת שהיא ואביה קנו לה?
והיא כל כך סגורה, כל כך בשקט, מדברת רק אל הדפים, ולא אליה.
כמו אבא שלה.
"מה קרה לך הלילה?" הוא שואל אותה.
"את רוצה שאוריד עוד שמיכה מהמדף העליון בארון?"
הוא מחבק אותה הלילה. "רק תלכי כבר לישון."





וסוניה מתיישבת על אדן החלון, סופרת כוכבים, סופרת חודשים,
שבועות, ימים.
בעשרים ואחד בנובמבר יש לו יום הולדת. רק פעם אחת בשנה.
אז אולי תוכל לספר לו קצת עליה.
לנגב את האבק ולנגן לו מנגינה.





כשגדלה סוניה החל אנג'ל מתרחק ממנה.
שוב לא היה משכיב אותה בלילה לישון, שוב לא היה מסתכל בה
בעיניים רכות, ואם מבטו נח עליה לרגע, היה מסיט אותו מיד הצדה,
כאילו נתקל באסון.
סוניה דווקא ניסתה להתנהג כמו פעם, כאילו הוא עדיין הדוד שלה,
והיא הילדה הקטנה.
הייתה לובשת כותנות לילה ישנות, מאוירות בציורים עליזים,
ומעליהן התעטפה בסוודר גדול שקנו לה פעם הוריה.
"אני מודאגת מסוניה, היא כמעט לא יוצאת מהבית", הייתה אומרת
אימא לאבא שלה. "היא כל כך סגורה, כל כך מחושבת. אולי משהו אתה
לא בסדר. אני חושבת שהיא בכלל לא מתעניינת באנשים אחרים."
"העיקר שהיא בריאה", הוא מלמל בשקט. הוא היה עייף אחרי יום
עבודה מתיש, והבוס שלו נדנד לו כל אחר הצהריים. "העיקר שהיא
חזקה ובריאה."





יום אחד, אבא שלה חלה.
"דלקת ריאות חמורה בעקבות קירור ומצב פסיכוסומטי. האם קרתה לו
איזושהי טראומה בעבר?"
לבדה ישבה בערב בבית, מקשיבה לקולות הרחוקים מבחוץ.
כרגע סיימה לדבר בטלפון. אימא שלה קצת בכתה אבל אמרה שהרופא
אמר שהכול יסתדר, שהכול יהיה בסדר. היא נאנחה.
דפיקה נשמעה בדלת. נדרכה. לא הרבה אנשים מבקרים בבית שלה.
"זה רק אני, אנג'ל, את יכולה להירגע."
היה לה עדיין מבט מפוחד בעיניים.
"אבא שלך שלח אותי לשמור עלייך, בשביל שלא תישארי הלילה לבד."





עכשיו אבא שלה יוצא לריצה כל בוקר, לפתח את הריאות כדי שיוכל
כבר לנשום. גם אנג'ל רץ אתו, הוא אומר שזה חשוב, לפתח את
הריאות, להכניס קצת אוויר, בעיקר כשגרים בארץ כל כך מחניקה.
פעם אחת הציע לה אבא שלה להצטרף. "זה טוב בשבילך", כך אמר לה.
היא חשבה שאולי הוא צודק וגם ככה לא עשתה שום דבר, רק חלמה, אז
היא באה.
בפעם השנייה שהוא הציע כבר סירבה. כל הדרך היא פיגרה אחריו
ואחרי אנג'ל, העיניים שלה דמעו מהרוח, וכל הזמן היא הרגישה איך
האבנים נכנסות לה לתוך הנעליים.





"אנג'ל ממעט לבוא בערבים", אמרה אימא שלה לאבא, והיא הורידה את
העיניים, אשמה.
עשתה את עצמה כאילו היא קוראת בספר, שסיפר סיפור על גבר שלא
ידע לתת אהבה.





בשנת שמונים ואחת הוא נסע לבקר בגרמניה.
"אני אכתוב לך גלויה", כך אמר לה, ועיניה נצצו משמחה.
קיוותה שיום אחד, אולי בעוד שנה או שנתיים, ייסע לשם שוב והפעם
אתה.
ניסתה לתפוס את מבטו, אפילו לרפרוף קטן, לרגע, אבל הוא כבר יצא
לחדר המדרגות.
"אולי לא יחזור", אמרה אימא שלה כשסגר אחריו את הדלת, משאיר את
שלושתם לבדם בסלון הקטן.
סוניה לא ענתה לה, רק הורידה את כיסוי הקטיפה האדום, נשפה על
האבק שהצטבר כל השנה, הרימה את מכסה העץ והתיישבה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
שלי
לא מוכנה להתנשק
עם החבר שלה,
כי זה ממש
לירוק לבאר
שממנה היא שותה
!









צפיחית בדבש


תרומה לבמה




בבמה מאז 27/8/07 10:58
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מיהה גורן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה