אני יודעת שעכשיו זה כבר לא משנה. שום דבר לא יחזור להיות כפי
שהיה. הגלגל מסתובב רק לכיוון הזה, ולא משנה מה אעשה, לא ישנה
את כיוונו. כמו שעון. מתקתק, דוחף, רק לצד ימין. וכמה שלא
אנסה, אחליף בטריות, אנשוף בכל הכוח, הוא לא יסובב את מחוגיו
לצד השני. פה אני עומדת עכשיו. ברגע הזה שלא משנה מה אעשה, כמה
אצעק, כמה אבכה, אתפלל, כמה לבי ונפשי יקרעו מהכאב, כמה ? כמה
עוד? מה אני כבר צריכה לעשות כדי שיצאו לי מהחיים? או שאני אצא
משלהם? "שמישהו יוציא אותי מפה"!!! צעקתי, בקול הכי חזק שיצא
ממני אי פעם. כל כך חזק, שלא האמנתי על עצמי. צעקתי, וההד רדף
אחריי כמו משוגעת. או שלא? באמת שאין לי תשובות. לא לשאלות
האלה ולא לכלום. אף פעם לא ידעתי לענות. תמיד בצד. עם כל כך
הרבה מה לומר, אבל שותקת, מפנימה, עוצרת את המילים בפה סגור.
מחביאה את כל הרגש בפנים. לא מצליחה להוציא החוצה, או שמא לא
רוצה? גם על השאלה הזו לא ידעתי להשיב. בן אדם מתוסבך אני. שלא
תטעו. מתוסבך ועם כל כך הרבה מה לומר. אבל הכל פה. בתוך העולם
הזה, העולם שלי, שמתיימר להיות של כולם אבל לא. איש מלבדי לא
נכנס אליו אי פעם, גם לא כשהייתי קטנה, גם לא כשהייתי ביצית או
זרעון. גם לא בגלגול הקודם שלי. לפחות לא נראה לי. וזה לא שלא
רציתי שייכנסו, פשוט את אישורי הכניסה לכאן קשה להשיג. זה לא
משהו שאפשר לקנות בכמה גרושים. ממש לא. גם לשכב עם המנהל לא
יעזור. פשוט אין כניסה. וגם אין יציאה. אני, למשל, נכנסתי לפני
שבע שנים, ומאז, לא ראיתי אור יום. אפשר לומר שזה העולם היחיד
שיש לי. חיה בו. רגילה אליו. התרגלתי. מה לעשות, מתרגלים.
מכירה. מכירה ואוהבת? אני לא יכולה לומר את זה. נראה לי שפשוט
מכירה. אולי כי לא ראיתי דבר אחר מימיי. או לפחות לא זוכרת
שראיתי. אז קצת קשה לי לקבוע. אין לי למה להשוות, לייחס. או
שיש? אני באמת לא בטוחה. תמיד הייתי כזו. מאז שאני מכירה את
עצמי. לא החלטית. לא סגורה. עם מערבולת חושים תמידית במוח. הכל
מסתובב סביבי, ואני? שלא תחשבו שאני עומדת ומסתחררת מהבחוץ.
ממש לא. גם אני לא מפסיקה לזוז, עם כיוון השעון, בכל הכוח, בכל
המהירות, כאילו שאנשים קטנים, גמדים, עומדים מאחוריי ודוחפים
חזק. בכל הכוח שלהם. הם אמנם קטנים, אבל מלאי עוצמה. דוחפים
דוחפים, כאילו רוצים להפיל אותי מצוק, מההר הגבוה שטיפסתי
אליו. מפסגת היקום. בעצם, לא היקום. העולם שלי. ומתחתיו זורם
לו נחל. נחל קסום, מימיו בוהקים, שקופים למראה, מחזירים אליי
את קרני השמש המחממת אותם אט אט. כמו מראה עתיקה, עם המסגרת
הכי מלכותית שאי פעם ראיתי. כזה נחל. והמים צלולים, לא כמו
המחשבה שלי. אפשר לראות את הקרקעית. ודגים קטנטנים מוזהבים
מתרוצצים להם סמוך לאבני החן המוטלות עליה. מוטלות באמת. לא
כמו שפיותי, המוטלת בספק. באמת שאני לא יודעת איפה להתחיל, כי
אולי אין באמת התחלה. לפחות לא אחת שאני יכולה לראות. גם את
הסוף אני לא רואה. אני לא איזו בחורה אחרי צבא שברחה לנקות את
הראש בגואטמלה. וגם לא צוללן שנהנה מהמראות הנפלאים במעמקי
הים. אני לא פרה, שפועה לה באחו ומלחכת עשב כאילו אין לה שום
דאגות בעולם. אני לא איזה מטייל מיטיב לכת שתקוע לו במנהרה כבר
כמה ימים, מחפש את הדרך החוצה וכשלפתע נגלה אליו האור בקצה
המנהרה, הוא מרגיש כאילו הרגע נולד מחדש. לי אין אור בקצה
המנהרה. וגם כנראה שלא אוולד מחדש. אני אותה חן. עומדת בחדר
הזה כבר כמה שנים, ברגליים רועדות, צמודות לקרקע, ידיים שלובות
מאחורי הגב, עם הפנים אל הקיר. בוכה. אני לא בחרתי להיות פה.
לא רציתי. באמת שלא. אני נשבעת. גם לא רציתי להגיע למצב הזה.
לא חשבתי שאי פעם אגיע. לא רציתי, אבל אני פה. ואני לא יכולה
לומר דבר כדי להראות שרע.