מאז שאני ילדונת קטנטונת, פצפונת, רציתי להיות מישהי אחרת.
מי? כל אחת - רק לא אני.

בעצם יש אחת מסוימת ומאוד מדויקת, רציתי להיות כמו נוגה
יהלום.
אני אפילו לא יכולה להגיד למה בדיוק דווקא נוגה.
החלטתי שאני אעשה הכול בשביל להיות כמו נוגה: הסתפרתי כמו
נוגה, דיברתי כמו נוגה, הלכתי כמו נוגה, שמעתי את המוזיקה של
נוגה, ושיחקתי במשחקים של נוגה.
אפילו הייתי עם נוגה בכיתה, וישבתי אתה באותה קבוצה.
כך השתדלתי שנה אחר שנה, כמיטב יכולתי, להיות 100 אחוז -
נוגה.

עם השנים נוגה השתנתה. הייתה לה חברה מאיה דקל שאותה היא
העריצה. לי זה היה נראה מאוד מטופש.
היא דיברה כמו מאיה דקל, הסתפרה כמו מאיה דקל, צחקה כמו מאיה
דקל, והלכה כמו מאיה דקל.
לא הבנתי מה קורה, לא ידעתי כבר מה אני עושה.
מצאתי את עצמי הולכת כמו נוגה, שמדברת הולכת וצוחקת כמו מאיה
דקל.
ישבתי קצת לא מאופסת בצד.
ואז, כמו הדבר הזה שאתה מבין פתאום ומרגיש כאילו אתה היורש
הבלתי חוקי של אינשטיין או משהו. זה הכה בי. כמו ברק!
כל המשוואה התחברה לי, ראיתי בעיניי את כל התבנית.

מאיה דקל הולכת מדברת וצוחקת כמו לילך שחמון.
לילך שחמון הולכת מדברת וצוחקת כמו רותם ינאי.

אני שהולכת, צוחקת, מסופרת ומדברת כמו נוגה יהלום, שמחקה את
מאיה דקל שמעתיקה טוטאלית, עד שהיא נראית כמו תאומה זהה
לחלוטין של לילך שחמון, שמנסה נואשות להידמות בדיוק לרותם
ינאי.
וחבר'ה, בחייכם, את מי אתם חושבים שרותם ינאי מחקה? מסופרת,
מדברת, מצחקקת, והולכת בדיוק כמו לינוי שוורץ, שהולכת
ומדברת...
בדיוק - כמוני.


אני שחשבתי שאני רוצה להיות כל אחת מהן, רק לא אני... (: