אני חושבת עליך.
אני חושבת עליו.

אני חושבת עליו, חושב עליי, חושבת עליך.
אני מאבדת את שברי המחשבות, ככה באיבחה אחת.
נשבר.

נדמה כאילו היית איתי נצח אחד לפני הקיום הגשמי שלנו אתמול.
היית חבר שלי, שונה ממני, אמיץ, ברור, איתן, שונה ממני, שונה.
לא ידעת לאהב אותי.
השוני היה רב מכדי להכיל אותך בקרבי, ואהבתך הטהורה דמתה אז
בעיני לאזכור עבור קושי העולם והעוול הנעשה לנו, בני תמותה
מסובכים בתהומות רגשיים, מסובכים עד אימה.

בדיתי לנו נצח משותף.
הקמתי תפאורה מתאימה, בידיעה בטוחה שאם אשאר יהיה צורם כל כך,
כואב תמיד, לא מספק, לא טוב.
אם הייתי נשארת הייתי הופכת קשה, הייתי מאבדת את אחרוני פרחי
התום. הלבן שבנשמתי היה מאפיר, הייתי הולכת וקמלה, מאבדת את
הדרך שהייתה בתוכי תמיד.
הדרך אל עצמי.

אני מתגעגעת אליך.
אני אוהבת אותו.
הוא כל כך דומה לי, אנחנו נעים בתיאום מסחרר חושים, ומפיצים
אור. נזכרתי איך מצמיחים פרחים חדשים, אני מלבלבת בקרבי ורוקדת
מאושרת בהווה, נהנית מאהבה שמעניקה לי סיבות להאמין.

זהו המזור שנועדתי לאתר, זוהי האפשרות שזימן לי הגורל בגלגול
הזה.
זהו הכח היחידי שמסיר את הכיסוי השחור מעל עיני.
לפתע הוא מוצא הגיון בטירוף שלי, בתוך המון זר מצאתי אהבה שטוב
לי לאהוב, אהבה שקרובה לאלוהים, שטבועה בנצח.