[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







הרבי מקוצק
/
חדר יותר יפה

יום ראשון - י"א בתשרי תשל"ד ( 7 באוקטובר 1973 למניינם)
מפקדת פיקוד דרום בבאר שבע

שני החיילים עמדו במסדרון, הם ממתינים מזה חמש עשרה דקות ליד
הדלת הסגורה. אחד מהם, מיקלוש שמו, החזיק בידיו ספר תהילים
ושפתיו לחשו את הפסוקים: "למנצח לדוד, מזמור שיר. יקום אלהים,
יפוצו אויביו; וינוסו משנאיו, מפניו. כהנדף עשן, תנדף. כהמס
דונג, מפני-אש יאבדו רשעים, מפני אלהים". מיקלוש בדרך כלל
איננו כל-כך דתי. אולם, כששמע שפרצה מלחמה, לקח על עצמו לסיים
את ספר התהילים בכל שבוע.
בעת צרה ליעקב נוהגים היהודים לקחת על עצמם מעשה של אמונה.
פלוני לוקח על  עצמו להניח תפילין בכל בוקר, אלמוני מתחייב
שאשתו תתחיל ללכת עם כיסוי ראש, ומיקלוש, כאמור, התחייב על
אמירת תהילים. וכך היהודי מנהל בראשו משא ומתן עם ריבונו של
עולם, אם-יהיה אלהים עמדי, ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך
...ושבתי בשלום, אל-בית אבי אז בתמורה אני אעשה ככה וככה.
ואלוהים, בוחן כליות ולב, מקשיב ומחליט. היהודים, כידוע, לא
פראיירים, ואלוהי היהודים, בכלל לא פראייר. לפעמים הוא מסכים
לעסקה ולפעמים לא.
החייל השני, ישראל שמו, תופף בעצבנות על אדן החלון.  

בקומה מתחתם נמצא החמ"ל, חדר מלחמה. מכשירי הקשר מעבירים
דיווחים קשים מן החזית, "אנחנו מוקפים מכל עבר", "תשלחו מייד
תגבורת ומטוסים שיחריבו אותם", "אנחנו תיכף ניפול". המצרים
חוצים לכל רוחב התעלה ואין מי שיעצור בעדם.
ארטילריה כבדה נוחתת  על המוצבים, לא רק פגזים של המצרים.
בייאושם כי רב, בקשו המעוזים מן התותחים שלנו לירות פגזים על
עצמם על מנת לפגוע בחיילים המצרים שצרים עליהם. במקביל, הטנקים
יצאו דחופים, לבלום את ההתקפה ולסייע למעוזים. כמה עשרות מהם
כבר הושמדו. לאחרים אזל הדלק או התחמושת. בגולן המצב אפילו
יותר קשה, בצפון אין להם את המרחבים העצומים של סיני ולכן חיל
האוויר מרכז שם את עיקר המאמץ.

על המפות חצים אדומים, צלבים וריבועים. לפני כן מיקלוש עבר
בחמ"ל. בבלאגן הכללי ששרר בבסיס איש לא עצר אותו בכניסה לחדר
ושאל למעשיו. הוא עמד נבוך מול המפה, לא יודע כיצד לפרש את כל
הסימנים. לא ברור לו היכן כוחותינו והיכן המצרים. למרבה הצער,
גם לגורודיש, אלוף הפיקוד, גם לא היה ברור היכן נמצאים הכוחות.

מיקלוש איננו לוחם מהולל ואינו אמור לדעת כיצד לקרוא מפה. הוא
בסך הכל משגיח כשרות, בקושי יודע לירות בעוזי. תפקידו לוודא
שהטבחים מפרידים בין הבשרי לחלבי. בכל בוקר היה מתדרך את תורני
המטבח: "הנה, תסתכלו לפה, המילה 'חלבי' מתחילה בחי"ת. גם המילה
'חור' מתחילה בחי"ת. ולכן סכו"ם עם חור הוא חלבי. המילה 'בשרי'
מתחילה באות 'בית', יעני בלי חור. אדום זה דם זה בשרי. כחול זה
חלבי. למה כחול זה חלבי? ככה. הלכה למשה מסיני." וכשהיה לו מצב
רוח טוב אף עזר להם לקלף את הירקות.
במילה אחת: ג'ובניק.
מה שברור לו זה שאלפי חיילים מצרים כבר עברו לצד שלנו. סירות
גומי העבירות אותם במהירות לכל אורך התעלה. אחדים חצו אותה
בשחייה. משהגיעו לצד הישראלי התחפרו במהירות להגנה מפני
הארטליריה הישראלית והוציאו את הסאגרים מן המזוודות. תותחי מים
אדירים המסו את סוללות העפר ואת הקונספציה. גשרים נפרסו ועוד
ועוד כוחות מצריים עברו לצד הישראלי. מה שהיה בששת הימים לא
יחזור על עצמו. לא יהיה כאן ניצחון קצר, אולי ניצחון ארוך,
אולי גם זה לא. ובינתיים הרוגים, פצועים ונעדרים.
מלחמה.

מיקלוש לא יודע מה יהיה תפקידו במלחמה. עם צאת החג הגיע טלפון
למזכירות המושב ומסרו הודעה עבורו ועבור ישראל, נא להגיע מייד
לבסיס. ומאז הם מחכים בסבלנות. החברים שלו מהמושב, שמשרתים
כלוחמים, לא חיכו לטלפון. הצנחנים והשריונרים מייד יצאו אל
הימ"חים, יחידות מחסני חירום. ומשם על הזחלים, היישר לקרב. אבל
מיקלוש וישראל לא צריכים למהר. מה כבר יש למשגיחי כשרות לעשות
במלחמה?  הרי ממילא כולם אוכלים מנות קרב.
הדלת נפתחה ומש"ק צעיר ביקש שאחד מהם ייכנס. מיקלוש סגר את ספר
התהילים, נכנס לחדר והצדיע. ישראל, שנשאר בחוץ, והמשיך לפסוע
לאורך המסדרון. בחדר, מעבר לשולחן ישבו שני קצינים. הראשון היה
השליש של הרבנות הצבאית, פרצוף מוכר, מיקלוש חייך אליו במבוכה.
הקצין השני ענד דרגות רב-סרן והוא ישב  בפנים רציניות. על כתפו
ענד תג יחידה לא מוכר: הר חום ומעליו ענן אפור ובצד ימין  פס
שחור עבה.
"שב, בבקשה", אמר השליש.
מיקלוש התיישב.
"זהו סמל מיקלוש בארד. חייל למופת. בוגר ואחראי. בחור רציני עם
ראש על הכתפיים", החמיא השליש, "אני מכיר אותו כבר למעלה
משנתיים. תמיד בעל ארשת של יראת שמיים."
הקצין השני הנהן בהסכמה
"מיקלוש, תכיר, זה רס"ן דוד זינגר, מפקד יק"פ מילואים של פיקוד
דרום". השליש הציג את הקצין שלידו, "מיקלוש, בוא תספר לרס"ן
זינגר קצת על עצמך."
"שלום. קוראים לי משה אבל כולם כאן קוראים לי מיקלוש. ככה גם
ההורים שלי קוראים לי, הם באו מהונגריה. אני בן עשרים וחצי. גר
במושב קטן, ליד קריית מלאכי. אני בן יחיד ואין מי שיעזור לאבא
שלי ברפת אז ביקשתי תפקיד נוח וברוך השם נתנו לי להיות משגיח
כשרות בפיקוד דרום. בדרך כלל אני קם בחמש לחליבת בוקר, אחרי
שחרית יוצא לבסיס ועובד כל היום. חוזר למושב ישר לחליבת ערב.
בעוד חצי שנה אני משתחרר מהצבא וממשיך ברפת, אין לי כוונה
לחתום קבע. זהו בערך."  

מיקלוש היה שמח לקבל תפקיד קצת יותר מועיל בצבא מאשר משגיח
כשרות. תפקיד שבו צריך גם לחשוב, אולי בחיל הקשר או בחיל
התחזוקה. הוא דמיין עצמו כמפעיל מערכות תקשורת מתוחכמות או
עוסק במשהו שקשור לניהול לוגיסטי. תפקיד שייפתח לו אפשרויות
חדשות אחרי הצבא שהרי מסלול ברירת המחדל של חייו הוא הרפת.

"יפה מאוד", סיכם השליש, "אני בטוח שהוא מתאים לתפקיד."
מיקלוש הביט בהם בחשדנות וניסה לחשוב במהירות על איזה תפקיד הם
מדברים. אולי יש בסיס סודי תת קרקעי אי שם במדבר שמשתמשים בו
רק בזמן מלחמה. ועכשיו מחפשים משגיח כשרות בוגר ואחראי שייפקח
על המטבח. אולי נגמרה התחמושת וצריך להתיך את הסכו"ם כדי ליצור
פגזים ועכשיו צריך מישהו שיוודא שהפגזים הם או חלביים או
בשריים אבל לא מעורבבים יחדיו, חס וחלילה.
רב-סרן זינגר עיין בתיק האישי של מיקלוש שהונח לפניו והנהן
שוב. "הוא נראה לי מתאים", אמר בקול רם, "אני אקח אותו."
למיקלוש הייתה הרגשה שאלה לא חדשות טובות.
"מיקלוש, אתה יודע מה זה יק"פ?"
"לא, המפקד."
"יק"פ זה ראשי תיבות של יחידת קבורה פיקודית. זוהי בעצם פלוגה
שהייעוד שלה הוא להביא לקבורת ישראל את חללינו. הפלוגה מבצעת
איסוף, זיהוי וקבורה של הלוחמים. לכל פיקוד יש פלוגת מילואים
כזו ובעת חירום מגייסים את חיילי הפלוגה וכן חיילים סדירים
לתגבור הפלוגה. אני  המפקד של יק"פ דרום. כל יק"פ מורכבת ממספר
חק"פים, כלומר חוליית קבורה פיקודיות כאשר בראש כל חולייה עומד
קצין. היק"פ במתכונתו הנוכחית הוקם עוד לפני מלחמת ששת הימים.
אז מנה היק"פ כארבעים חיילים שהשתלטו על המלאכה הקשה. במלחמה
הזו, לצערנו הרב, מספר החללים גבוה פי כמה ויש צורך דחוף
בתגבור של חיילים איכותיים. "
מיקלוש נע בכיסאו.
"מיקלוש", אמר השליש בדרמטיות, "לא כל אחד מצטרף לפלוגה הזו.
דרושות תעצומות נפש מאוד חזקות לתפקיד זה ואני סמוך ובטוח שאתה
מועמד ראוי. זאת הסיירת של הרבנות. לא בחיל, ולא בכח--כי
אם-ברוחי, אמר יהוה צבאות. אתה נבחרת על סמך המלצות אישיות של
מפקדים בכירים ברבנות ואני בטוח שתעמוד בכבוד במשימה החשובה
לאין שיעור שמוטלת עליך. אתה רוצה לשאול משהו? זה הזמן."

השליש היה מרוצה מן השיבוץ המוצלח. מיקלוש נראה קצת פחות
מרוצה. ליתר דיוק מיקלוש היה מאוד לא מרוצה אבל ניסה, בהצלה
חלקית, להסוות זאת. אלוקים אדירים, איזה תפקיד נורא.
מיקלוש כבר ראה בחיים שלו יותר מידי דם בהמלטות קשות ופרות
שחוטות. אבל משם יש מרחק עצום עד איסוף חלקים של חיילים שנהרגו
במלחמה. מיקלוש בהחלט היה בלתי מרוצה.
אבל עכשיו זה מלחמה וחיילים מתים במיתות משונות ואחרים נפצעים
ונעשים בעלי מום אז איך אפשר לסרב לתפקיד כזה? עמוק בפנים
מיקלוש ידע שיש לו את הכוחות להתמודד עם המשימה.
ישראל, החייל השני שממתין בחוץ היה חבר ילדות מן המושב. גם הוא
נולד בהונגריה וגם למשפחה שלו יש רפת. וגם הוא ביקש וקיבל
תפקיד נוח למרות שלא היה בן יחיד. מיקלוש תיאר לעצמו שישראל
ייתבקש בנימוס להצטרף ליק"פ דרום ויסכים לבקשה.
נחמה פורתא, לפחות לא יהיה לבד.

"לא המפקד. אין לי שאלות", ענה מיקלוש.
השליש נעמד ולחץ למיקלוש את היד. "אני מאחל לך הצלחה בתפקידך
החדש. אני סמוך ובטוח שתצליח לבצע אותו על הצד הטוב ביותר.
הקדוש ברוך הוא יעניק לך שכר גדול בעולם הבא על מלאכת הקודש
הזו. אתה יודע, מיקלוש, בתלמוד מצוות הבאת המת לקבורה נקראת
"חסד של אמת". זוהי גמילות החסדים היחידה שמוזכרת בה המילה
אמת. הסיבה לכך נובעת מן העובדה הפשוטה שזו הגמילות חסדים הכי
אמיתית שיש. יותר אמיתית ממתן צדקה לעני, למשל, שהרי כאן אינך
יכול לצפות לשום תמורה. כאן המלאכה מבוצעת מתוך ידיעה ברורה
שרק הקדוש ברוך הוא יכול לשלם לך על המעשה הטוב. דע לך שקנית
לעצמך חלק עצום בעולם הבא."
מיקלוש המשיך לשתוק. בראשו התרוצצו המחשבות. אולי ישקר ויגיד
שהוא לא יכול כי הוא כהן ולכהנים הרי אסור להיטמא למת. אולי
יאמר את האמת שהוא פשוט לא רוצה.
"כבר מחר אנחנו יוצאים אל בית הקברות הארעי של פיקוד דרום. זה
לא רחוק מכאן", אמר רב-סרן זינגר, "מצפים לנו יומיים של
התארגנות ואימונים לקראת ירידה אל שטחי הקרבות בסיני. כבר ביום
רביעי, אי"ה, נוכל להתחיל בעבודת הקודש. מחר בבוקר בשעה שבע
ושלושים, אחרי שחרית,  נצא מכאן. עד אז אתה משוחרר."
מיקלוש קם, הצדיע ויצא מהחדר. ישראל נכנס מייד אחריו.

יום שני - י"ב בתשרי תשל"ד ( 8 באוקטובר 1973 למניינם)
בדרך לחזית.

הבוקר החל בבטלה. הם חיכו וחיכו לאוטובוס שייקח אותם אל יעד לא
ידוע. חוץ מאשר לחתום על עוזי וארבע מחסניות לא עשו כלום.
מהחמ"ל עדכנו אותם בחדשות הטובות: קרב הטילים הימי הראשון
בהיסטוריה הסתיים בהצלחה: האוניות שלנו הצליחו להטעות את טילי
האויב, השמידו חמישה כלי שייט וחזרו ללא פגע.
חוץ מזה הכל חרא אבל תיכף יהיה בסדר, צה"ל מתארגן להתקפת נגד.
רוב המעוזים כבר נפלו. חלק בקשו להתפנות אבל קבלו תשובה
שלילית. כיצד יתפנו עם כל הפצועים והאלונקות? צריך הרי להגיע
אל המעוז בשיירה ממוגנת, להעמיס את החיילים ולסגת בבטחה אל
הקווים שלנו. וזה בלתי אפשרי.
ולכן נתבקשו להחזיק מעמד רק עוד לילה. ביום שני בבוקר הכל יהיה
בסדר. האוגדות מוכנות להדוף את המצרים.

בשעות הצהרים קבלו כל אנשי יק"פ דרום, הוראה להתארגן מייד
לתזוזה. התקפת הנגד נבלמה וצה"ל לא מצליח, לקיים את ההבטחה
שנתן דדו, הרמטכ"ל, לאומה: "לטאטא את המצרים לצד המערבי של
התעלה". בפיקוד דרום החליטו שהטנקים צריכים בראש ובראשונה
להדוף את הצליחה. הגנה על המעוזים נמצאת בעדיפות יותר נמוכה
ובינתיים המעוזים יצטרכו איכשהו להסתדר לבד עוד כמה ימים.
"מפרקת", "בוצר" ו"ליטוף" כבר נפלו. ביומיים הקרובים ייכנעו
כמעט כל השאר. במעוזים, מי שמת מת, מי שהצליח לעמוד על הרגליים
נלקח בשבי ואת הפצועים קשה שלחו המצרים לעולם שכולו טוב.
"אלוקים אדירים, תהיה לנו הרבה עבודה", חשב מיקלוש כששמע על
כך. לשריונרים ולצנחנים היו מחשבות אחרות בראש. "הם התחילו",
אמרו לעצמם בקשר למנהג להרוג את שבויים, "אחר-כך שלא יבואו
אלינו בטענות".

החבר'ה עלו על אוטובוס מגויס שייקח אותם לחזית. מיקלוש הכיר את
רוב האנשים, כל מיני מש"קים מהמפקדה. כולם דתיים, פחות או
יותר. יש די והותר אנשים למניין, ברוך ה'. לשמחתו, אף אחד מהם
לא היה לוחם ולכן הניח שלא ישלחו אותם למקומות מסוכנים. "כנראה
שיש סיכוי גבוה להישאר בחיים בתפקיד הזה", אמר לעצמו.
האוטובוס התרחק מבאר שבע והמדבר נפרש לפניהם. שטחי חול עצומים
הממהרים לכסות כל עצם. שרשראות ארוכות של דיונות. הכל נראה
אותו הדבר, ימין ושמאל רק חול וחול. מיקלוש חשב על הקולגות
מפיקוד צפון, להם אין את הבעיות האלה, הם הסתדרו בחיים. אין
להם חול וגם לא אבק. הם לא צריכים לנסוע שעות בחום כדי להגיע
אל שדה הקרב. אצלם שדה הקרב נמצא ליד הבית. נו שויין, כל אחד
והמזל שלו.
החול כיסה את הכביש והאוטובוס חיכה שלוש שעות תחת השמש הקופחת
עד שהגיע הדחפור לפנות להם את הדרך. בינתיים נוצרה שיירה ארוכה
של מובילי טנקים, אוטובוסים מלאים במילואימניקים לא מגולחים
ומשאיות עמוסות ציוד ותחמושת. גם הזבובים הצטרפו לשיירה ועלו
על האוטובוס. מיקלוש נעמד והתמתח, המושב של האוטובוס לא נוח.
הוא הזיע בכל הגוף, המכנסים נצמדו לכיסא והציצית שלו דבוקה
לגב. הצבא מנפק ציצית צבאית ירוקה עשויה מבד רשת כדי להקל על
ההזעה אבל הבד גרם לו לגירודים אז חזר לציצית הלבנה הרגילה.
פלוגת טנקים אחת לא חיכתה למובילים שלה ונעה לצד הכביש על
זחלים, מבזבזים דלק, מגדילים את הסיכוי לפריסת זחל והכי חמור,
מתישים את הנהגים בנסיעה ארוכה. זה לא סימן טוב. כנראה שהמצב
בחזית מחייב תגבורת דחופה. כמו כן שם לב שמעט מאוד מטוסים עברו
מעליהם לכיוון התעלה. הוא היה רעב, עייף, וצמא. הסנדוויצ'ים
שהכינו התמלאו בחול והמים במימיות כמעט ואזלו.
ישראל, שישב ליד מיקלוש, החווה בידו תנועות מגונות לשוטר צבאי
שעמד מחוץ לאוטובוס וניסה להשליט סדר. "אולי תפסיק כבר? " נזף
בו מיקלוש, "זה לא מכובד".
"עזוב אותך, מה הוא כבר יעשה לי?, " שאל ישראל והפסיק. "אתה
יודע, מיקלוש, ב-67', כשצה"ל כבש את סיני, הייתה שם מסילת
ברזל. במטכ"ל הוחלט שלא לנצל את המסילה אלא לפרקה ולהשתמש
בברזלים למיגון קו בר לב. יכולנו להיות עכשיו ברכבת דה לוקס
ישר לחזית. איזה חמורים!"
"אלוקים אדירים", ענה לו מיקלוש, "67', בקושי שש שנים עברו מאז
מלחמת ששת הימים. מי היה מאמין? הרי חיסלנו להם את חיל האוויר,
את השריון ואת הארטילריה. תראה מה זה, רק לפני שש שנים הם זרקו
את הנעליים במדבר וברחו. אמרו לנו שהסורים לא יתקפו בלי
המצרים. והמצרים לא יתקפו כי הם  צריכים עשר שנים כדי לשקם את
הצבא שלהם, אולי אפילו עשרים שנה. זה מה שאמרו הגנרלים. אין
להם מטוסי הפצצה בינוניים והשריון שלנו יותר טוב. אנחנו יודעים
את זה, הם יודעים את זה, הרוסים והאמריקאים יודעים את זה. הם
לא יעזו לתקוף ושלום על ישראל. זוהי תמצית הקונספציה. אז איך
אנחנו שוב במלחמה?"
ישראל, שבדרך כלל יודע הכול, לא ענה.
גאווה, שחץ, יוהרה, היבריס, גבה ליבם ושכחו את אדונם.
כמה שוטרים צבאיים ניסו, ללא הצלחה, להשליט סדר בעשרות
הישראלים העצבניים שמיהרו להגיע לתעלה. "אנחנו דווקא לא
ממהרים", אמר בקול רם סגן צעיר שישב איתם באוטובוס, "הם לא
הולכים לשום מקום".
בטרנזיסטור הודיעו שצה"ל עדיין מחזיק בכל מוצבי התעלה. הקריין
סיפר ברגש על קרבות הבלימה הקשים והמוצלחים שמנהלים כוחות
השריון בסיני בסיוע צמוד של חיל האוויר. באזני מיקלוש,
הדיווחים הללו נשמעו אמינים בערך כמו הדיווחים של "קול קהיר
בעברית". תעמולה עלובה. אזרחי ישראל שהצליחו לקלוט בטלוויזיה
את תחנת השידור של ירדן כבר יכלו לראות חיילים מצרים רוקדים על
הריסות חלק מן המעוזים.
כולם שקרנים.

על הספסל מאחוריו האזינו החיילים בעניין רב לסברא לפיה המלחמה
הזו היא בעצם מלחמת גוג ומגוג. מיקלוש גירש זבוב טורדני והקשיב
בחצי אוזן לנביא.
"תראו, רבותיי, יש הרבה בלבול בכל מה שקשור למלחמת גוג ומגוג.
אני בטוח ששמעתם בעבר את הביטוי. אני מבקש מכם להקשיב בסבלנות
לדבריי ואסביר לכם אחת ולתמיד את עניין הגאולה וחבלי המשיח.
'גוג ומגוג' בגימטריא שווה שבעים כנגד שבעים אומות העולם.
כלומר המלחמה האמיתית תהיה נגד שבעים אומות והללו הן האומות
היישמעליות וברית המועצות, יימח שמה וזכרה, שמסייעת להם. לפי
חז"ל, גוג ומגוג יעלה על א"י שלוש פעמים ואחרי כן יבוא המשיח.
מלחמת העצמאות הייתה הפעם הראשונה וזו הפעם השנייה וצפויה לנו
פעם שלישית, קשה יותר."
החיילים התקשו לקבל את דבריו.
"רבותיי, קרובה מלכות שמיים. הנביאים הבטיחו לנו קיבוץ גלויות
ופריחת הארץ ובניין ירושלים. וכמו שכל הדברים הללו התקיימו
בעזרת השם, כך תתקיים גם הנבואה על מלחמת גוג ומגוג. היא כבר
התחילה להתקיים ואין לך קץ מגולה מזה. אתם זוכרים את מלחמת
עמלק? משה ישב על הר גבוה והרים את ידיו. בני ישראל היו במלחמה
הקשה והסתכלו למעלה. ומה הם ראו?"
"פאנטום חוטף טיל ומתפוצץ באוויר", הציע ישראל.
המטיף התעלם ממנו. "הם ראו את ידי משה והאמינו באלוקים והתגברו
ונצחו את עמלק. כך גם תבוא הגאולה. לא יכול להיות אחרת. זה לא
מסובך, הכול כתוב בתנ"ך. הנביא ישעיהו מבטיח לעם ישראל את
הגאולה ואומר "בעתה אחישנה". ומייד עולה השאלה אם הגאולה בעתה,
כלומר בזמן שתוכנן לה משחר בריאת העולם אז כיצד אפשר לזרז
ולהחיש את הגעתה? התשובה פשוטה מאוד. כך או אחרת יבוא המשיח.
כלומר בעתה אבל, אם בני ישראל יעשו תשובה היא תבוא מהר וללא
חבלי משיח. כך או אחרת, אם יעשו תשובה ואם לאו, המלחמה הזאת
היא רק ההתחלה של התקופה. ההתחלה של משיח בן-יוסף."
המטיף הביט סביבו וראה חבורת חיילים ספקנים. מיקלוש הקשיב
בעניין רב אבל לא הסכים עם אף מילה שיצאה לבחור המוזר מהפה.
אסור לחשב את הקץ! כבר קרו מספיק אסונות לעם ישראל כאשר כל
מיני אצטגנינים ויודעי עתידות נבאו מתי יבוא המשיח. בינתיים כל
החכמים הגדולים טעו, המשיח לא בא והתוצאה הייתה שבר רוחני.

אנשי הרבנות לא הצליחו להעלות בדמיונם את המשמעות של תיאור
הקרבות. רובם ככולם לא ביקרו מעולם במעוזים ובתעוזים שעל
התעלה, רק הקצינים ידעו איך לקרוא מפה טופוגרפית כמו שצריך. הם
לא הצליחו לדמיין כיצד נפרש גדוד שריון לקראת מגע עם האויב.
מחלקת שריון מונה שלושה טנקים ופלוגת שריון מונה אחד עשר בסך
הכל. את זה מיקלוש כבר יודע. אבל כמה זה גדוד שריון? שלושים
וחמישה טנקים? ארבעים? ואיפה הנגמ"שים של החימוש? צמודים לגדוד
או שהם נשארים מאחור? מה קורה לצוות של הטנק אחרי שהוא נפגע?
מה קורה לטנק אחרי שהוא נפגע? מה הסיכוי להישאר בחיים אחרי
שהטנק ספג פגיעה ובאיזה מצב נמצאים אלה שלא שרדו?
הוא נזכר פתאום שפעם שמע שיר ששרו החי"רניקים ובו הם קראו
לשריונרים 'צ'יפסים' כי השמן של הטנק מאוד דליק... או אולי הוא
סתם מדמיין.
מיקלוש ביקש מאחד הקצינים מפה של סיני והחל להתעמק בה. חצי האי
סיני הוא מדבר עצום. גודלו שישים אלף קילומטרים רבועים, כמעט
פי שלוש משטח שאר המדינה. העובדה שהשטח נכבש בשלושה, ארבעה
ימים בלבד היא מדהימה. נסיעה רגילה באוטובוס, מעזה לתעלת סואץ,
עם עצירות לשירותים בלבד, אורכת כמעט יום. בני ישראל הלכו שם
ארבעים שנה. על אחד ההרים קבלו את התורה, רקדו מול העגל,
התלוננו על האוכל ומתו במגיפה. שש מאות אלף גברים יצאו ממצרים,
מספרת התורה הקדושה, ובנוסף יצאו איתם הנשים והילדים, כמובן.
וגם אספסוף וערב רב. לפחות שני מליון איש. רובם נשארו במדבר
סיני.
אחרי שאבותינו שמעו את דברי המרגלים על ארץ ישראל, בכו כל
הלילה ובבוקר אמרו איש אל אחיו: נתנה ראש, ונשובה מצרימה.
הקדוש ברוך הוא כעס על העם שלמרות כל הניסים המשיך להיות קטן
אמונה ועל כן הבטיח: במדבר הזה יפלו פגריכם וכל-פקדיכם,
לכל-מספרכם, מבן עשרים שנה, ומעלה.

קשה לדמיין שטח כל כך גדול. חמש מאות טנקים יכולים לשחק
'מחבואים' בקלות בין הדיונות וערוצי הנחלים היבשים. סיני אמנם
שטח גדול אבל בינתיים הקרבות מוגבלים לאזור התעלה, הרגיע את
עצמו. מיקלוש ספר את הריבועים על המפה ובדק את קנה המידה.
ממפרץ סואץ בדרום ועד פורט סעיד זה יותר ממאה ושישים ק"מ. כל
חק"פ יקבל בערך שלושים ק"מ. לא נורא. בטרקטור אני עושה את
המרחק הזה בשלוש ארבע שעות. צריך לסרוק כל פעם כמה רצועות זאת
אומרת שתוך יומיים, שלושה גומרים לסרוק אחרי גדוד. מיקלוש
התמלא שמחה. באמת לא נורא. במפקדת הגדוד בוודאי יודעים היכן
בדיוק עברה כל פלוגה. לא מסובך.  
המציאות היא לגמרי שונה. אולם אי אפשר לבוא בטענות לחייל מפקדה
שלא ראה מימיו חטיבת טנקים מתמרנת במדבר. קשה לדמיין חיפוש אחר
צוות של טנק בעשרים אלף דונם של חול, ביצות וקני סוף. בדרך
לתעלה התפקיד נשמע כל כך פשוט. באתי, ראיתי, מצאתי. מיקלוש לא
ישב במפקדות והאזין לקשר וגם לא היה בימ"ח. לכן לא הצליח
לדמיין את הבלבול העצום, את עוצמת 'ערפל הקרב'. חיילים עלו על
הכלים בימ"ח ונסעו, ללא שום רשימות מסודרות. חיילים הגיעו
מחו"ל והצטרפו לגדודים אי שם באמצע הדרך. במהלך הקרב טנקים
נפגעו והחיילים החליפו כלים ללא הפסקה. טנקים הלכו לאיבוד
במהלך הקרבות ובענני האבק. נסעו לכיוון הלא נכון, הצטרפו לכוח
אחר או מלכתחילה נשלחו ככוח בודד ובדרך עלו על מארב. כאשר הקרב
החל למפקדה לא היה צל של מושג היכן פרושים הכלים.
בדרך למחנה טסה אף אחד לא העלה בדעתו שיש שריונרים שיתגלו רק
בעוד שמונה חודשים. כבר עכשיו, ביום השני למלחמה, מוטלים להם
אי שם באדמת המדבר כמה חיילים שגם בעוד שלושים שנה לא ימצאו
אותם, הרבה אחרי שתסתיים המלחמה המחורבנת.

"אלו ימי משיח בן-יוסף", המטיף נופף אגרופו כלפי תקרת האוטובוס
והמשיך להורות את משנתו. אפילו הזבובים לא התרגשו. "אתם יודעים
מי זה משיח בן-יוסף?"
"אני יודע", קפץ ישראל, "הוא שכן שלי מהמושב. הוא עובד אצלנו
במכולת."
המטיף התעלם ממנו. "אין אדם שנקרא 'משיח בן יוסף', זהו אינו
אלא כינוי. כך גם 'משיח בן דוד' ו'גוג ומגוג'. אין ולא יהיו
אנשים שאלה הם השמות שלהם. זה שם סמלי כמו הרבה דברים שנאמרו
על ידי הנביאים. בדיוק כמו שהחמור של המשיח הוא רק סמל. אף אחד
לא מאמין שפתאום יבוא מהשמיים אדם שיושב על חמור ממש. החמור
הוא סמל, סמל לחומרנות, סמל לתקופה.
אנחנו עכשיו בתקופה של משיח בן יוסף. בכל דור ודור קיימת דמות
אחת המסוגלת למלא את התפקיד של משיח בן יוסף והתפקיד שלו זה
קיבוץ גלויות ובנין הארץ. בכל דור ודור יש אומות גדולות וחזקות
בעלות צבא אדיר ונשק עצום. על מלכות רשעה שכזאת אמרו יחזקאל
וזכריה את נבואות גוג ומגוג."
מיקלוש גילה שהעסק מסתבך במהירות, מתברר שיש לנו שני משיחים.
הוא חשב שהאיש מדבר הרבה שטויות אבל קשה להתווכח איתו. מיקלוש
היה בור לחלוטין בכל מה שקשור לנושא. עבור מיקלוש, כל עניין
המשיח והגאולה נשמע רחוק, דמיוני ובלתי נתפס. כמו כולם, כל
בוקר, בתפילת שחרית אמר 'אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח.
אני מאמין. ואף על פי שיתמהמה אחכה לו בכל יום שיבוא.'
עד עכשיו לא הטרידה אותו המחשבה שיש חלקים בתפילה שהוא מדקלם
מבלי לחשוב. מבלי להבין. מבלי להאמין. מיקלוש נפנף ממוחו גם את
המחשבה הטורדנית הזו וקם להביא לעצמו קופסת תירס. לאחר עשר
שעות ארוכות הגיעו למחנה טסה.
בחזית הדרום יצא צה"ל לדפוק את המצרים "חזק מהר ובאופן
אלגנטי". 'אגרוף השריון' יצא למחוץ את המצרים. 'האדם שבטנק'
יצא לנצח וכיוצא בזה מליצות מפוארות. בשעה עשר וחצי בבוקר כבר
ביקש גורודיש אישור מן הרמטכ"ל אישור לחצות את התעלה על גבי
אחד מן הגשרים המצריים שבקרוב ייפלו לידיו. דדו אישר, כמובן,
את הבקשה.
בפועל, ההתקפה נכשלה כשלון חרוץ, עשרות הרוגים ופצועים למעלה
ממאתיים טנקים כבר אבדו לפיקוד מעל תחילת הקרבות, ביניהם שני
גדודי טנקים שנמחקו כליל. רק עם רדת החשיכה, שעות ארוכות אחרי
שההתקפה נהדפה, התבררה למטה הכללי עוצמת הכישלון. יום עברה,
היום ההוא: יום צרה ומצוקה, יום שאה ומשואה, יום חשך ואפלה,
יום ענן וערפל.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
זה שאני טיפשה
לא אומר שאני
בלונדינית...!


בלונדינית צבועה
בווידוי חושפני


תרומה לבמה




בבמה מאז 1/9/07 10:04
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
הרבי מקוצק

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה