היום הכאבתי לך.
השיחה התחילה דווקא בצורה חיובית, דיברת על מצבה הרפואי המשתפר
של אמך ואני שמחתי עבורכם.
וכשהפנית את השיחה אליי, מה שלא הרבית לעשות עד היום (ואולי,
בדיעבד, בצדק), לא יכולתי שלא לשתף אותך;
למה הגיוני לך שלא תבוא כשקבענו בפעם המאתיים ושאעבור לסדר
היום?
האם התרגלת שאני כל-כך סמרטוט שפשוט אבין ואשתוק?
האמת שהקרירות שבה דיברתי הפתיעה אפילו אותי.

סוף סוף אזרתי אומץ ואמרתי בלי כעס, בלי עצבים או עצבות את מה
שאני חושב. נכון שסוף השבוע האחרון היה זרז משמעותי לעניין אך
גם לפניו הרגשתי בדיוק אותו דבר; אתה לא אוהב אותי, לפחות לא
באותה צורה שאני אותך. אתה (אולי שלא במתכוון) מזלזל ופוגע בי.
נמאס לי לאחות את פצעיי אחרי כל מפגש אתך, להתבכיין לכל העולם
ולדעת שהאשם היחיד הוא אני, שמאפשר לזה להמשיך לקרות.

היום בשיחה שלנו, או נכון יותר, במונולוג שלי, הבנתי באופן
סופי את התלות שלי באנשים ולראשונה בקשר בינינו את ההתנתקות
ממנה.
מסכת ההשפלות האחרונה שאנסת אותי לעבור עוררה בי סלידה כלפיך
ואולי במחשבה לאחור גרמה לי להבין שהקשר הזה, עם כל האהבה,
החמלה, הדאגה והרגש הכן הזה כלפיך, הוא לא הדבר הכי בריא
לשנינו.
מי יודע, אולי היציאה המטופשת הזו שלך לגבי חזרה בתשובה ולארון
בשיחה כביכול הכי שגרתית (התנהגות שגובלת באכזריות מרושעת),
מקורה בכלל ברצון שלך להשתחרר מהקשר הכובל הזה. כלומר, אולי
בתת מודע שלך, זו הייתה הדרך לפרק את החבילה הכבדה הזו שרובצת
על גבך.

כואב לי כשאני חושב עליך.
הרגשתי אותך נשבר.
האמת הזו שהתפוצצה לנו בפנים, שהבאתי והצגתי בפניך, גרמה לך
להישבר ואתה רק בכית ורצית לנתק, לברוח, כאילו אם לא נדבר זה
לא יהיה שם, זה ייעלם.
רציתי שנמשיך לדבר, שתאמר מה אתה חושב, אבל אתה כרגיל בחרת
לברוח.
רק אז הבנתי עד כמה חסר ביטחון ובגרות אתה, כמו ילד קטן ששמע
משהו שלא נעים לו ובמקום להילחם על האמת שלו הוא בוכה ומאשים
את העולם.
אולי בכלל בכית ושתקת כי אתה יודע, כמוני, שהפרידה הזו זה הדבר
האמיתי היחיד שעשינו בתקופה האחרונה, שבעצם זה היה צפוי ורק
דחינו ודחינו את זה.

ובכל זאת אני כל כך רוצה לרוץ אליך עכשיו, לחבק אותך חזק,
להרגיע אותך ולהבטיח שהכול יהיה בסדר - כמו שעשיתי כל כך הרבה
בשלוש השנים האחרונות.
הבכי שלך, ילד, לא עוזב אותי. אני יודע שעשיתי את הדבר הנכון
אבל איך משתיקים את הלב? אני מרגיש שהשארתי אותך לבד, לדמם עם
עצמך, ושנינו יודעים שזה לא מתאים לי.
אני מאחל לך כל כך טוב ונפרד ממך בחיבוק ענקי, אפלטוני וחברי.
שנדע ימים טובים יותר
אוהב עדיין...