דנציגר בטח מת מזמן, גם אבא בעצם. עכשיו כשאני עולה ברחוב הרב
חן לכיוון רחוב הטייסים בירושלים בדיוק ליד הבית של דנציגר
ונזכר. אפילו לא זכרתי שזה חד סיטרי בכיוון שלי. איך קראו
לשלישי בחבורה? הוא היה אינסטלטור וגר ברחוב עזה, הם היו שלושה
לוחמים נבך' במלחמת העצמאות שם בהר הצופים דנציגר במכנסיים
חאקי קצרים עם הברן לרגליו ואבא בבגדים ממש מגוהצים גם במלחמה
מסודר וזקוף ומחייך מרומז.  מעניין אם תהיה חניה מול רחוב
ניל"י. עובדיה, זה היה שמו, והוא תמיד חייך והחזיק בשרשרת של
הכדורים של הברן. אהבנו מאד לבקר אותו, עפרה  במיוחד, גם הדוד
יואל היה כזה, פועל, בלי שיניים. פסיה, דודה פסיה אחות של אבא
הייתה נשואה ליואל במעין הסכם שכזה תנקה לו תבשל לו תכבס לו,
ותישן אתו, הוא התאלמן יואל עצוב עצוב בארבעים ותשע אני חושב
כשאשתו בתאונה נהרגה יחד עם בן צעיר תמיד שם בתמונה בבית שלו
והבן הגדול עכשיו כשאנחנו מבקרים כבר גר בקיבוץ יד מרדכי,
ופסיה הייתה מבשלת לו מרק עוף, והוא היה מוצץ את הכנפיים, אחרי
שהיה כמובן מרכיב את השיניים שהיו כל הלילה בכוס ליד הכיור
באמבטיה, בבית ברחוב ה' בקריית חיים. יואל היה קם בחמש ויוצא
בחמש וחצי למפרץ לוולקן למפעל שעושה אמבטיות, פועל תעשיה
בבגדים כחולים, ופסיה לקחה את מה שנשאר מהמשכורת שלו אחרי העוף
במרק וקנתה לאבא את האנציקלופדיה העברית, כל כמה חדשים הגיע
כרך, ו' היה ארץ ישראל, קראתי את כולו, זה היה ספר גדול לילד
בכיתה ה'. דנציגר הביא לאבא מהמלחמה ספר עוד יותר גדול, הסיפור
היה כך, לפי אבא - הם ישבו ליד איזה מנזר או כנסייה ליד העיר
העתיקה ודנציגר או אולי רחמים מצא ספר ענק, ממש ענק. ביוונית,
וידעו שאבא מלומד, אז הביאו לו כדי לשמח את המלומד, אבא מצא
לזה תפקיד תכף אחרי שפתח את הספר-  זה היה שנים מחזיק דלתות
בבית שלא ייסגרו כי הרעש מאד הפריע לאבא. עכשיו אני נזכר
ששימע'לה גם היה אתם בקבוצה, הוא היה מאד נאה, עם בלורית שחורה
ומביט למצלמה מחייך תמיד, גם אבא היה דומה לשחקן קולנוע אחד
ג'ף צ'נדלר אני חושב שהיה שמו, וגם לג'ורג' צ'אקיריס מסיפור
הפרברים, גם המבט העצוב. רחל, אלמנתו של שימע'לה, שהייתה נשואה
לו כמעט חמישים שנה סיפרה לי לא מזמן שהם קראו לאבא האיש, לפני
שהאו"ם החליט שתקום מדינה, הם היו בני 25 והוא היה גדול מכל
הסטודנטים במעונות שיכון הראל בבית הכרם, בעשר שנים, ושתקן ולא
מחייך בכלל רק עכשיו הגיע מהמלחמה מהצבא הרוסי. לא ידעו אם הוא
מדבר אז נתנו לו חדר לבד בערך מטר על שניים. וקראו לו האיש כי
הוא היה מבוגר כזה והם עוד לא. ואז יום אחד ראו את אמא שהיא
דווקא שרה ואהבה לרקוד מטיילת עם האיש, הציצו מחלונות שכון
הראל והבינו שזה היה סימן שהוא אולי מדבר. דנציגר פתח מספרה
ברחוב בן הלל אני חושב, פינת שמאי, אחר כך פתחו שם חנות
תקליטים שמאד אהבתי להיכנס אליה ולבקש לשמוע תקליט ועוד תקליט
וגם לקנות ושם קניתי אחר כך גם את הפטפון הראשון שלי במאאתיים
לירות בערך, וקניתי שם באלף תשע מאות שישים ושלוש את התקליט
הראשון שלי קליף ריצ'ארד שנצטרף לאוסף של רן ונמה ידע שור
קונהו וחמור, ואז כבר לא אהיה צריך לבקש רשות לשים תקליטים
בפטפון שבסלון שמחובר לרדיו ויש לו משטח סגול קטיפתי כזה שעליו
שמים את התקליטים ולא לשכוח לסגור את המכסה מייד ובזהירות שלא
ייכנס אבק ואבא מאד כועס כשהמחט נופלת או חורקת כי אני מעביר
שירים, והמספרה עברה לרחוב בן יהודה, פעם בחודש הייתי הולך
להסתפר, שבע בבוקר, כדי שיהיה מאחור מגולח בהדרגה ולא בפס שזה
מותר רק לפושטקים שגם שמים חומר על השיער שיבריק. הם היו שלושה
ספרים, שניים סתם שתמיד שואלים אותי לשים משהו בשיער אחרי
התספורת ואני אומר לא אפילו שמאד בא לי פעם אחת כן, ואחד עם
שפם דק ושער מבריק כמו של הגבר בתמונה על אריזת סכיני הגילוח,
שנים הסתפרתי והוא, לא סיפר אותי אף פעם כי אז בטח היה שם לי
חומר בשיער גם בלי לשאול. לפני הטירונות נזכרנו שאני צריך
להסתפר, שבת בינואר שישים ושמונה, ומחר בבוקר הילד עוזב את
הבית לצבא ונוסע לארבעה או חמישה חודשים לטירונות ואין טלפונים
בצבא אולי אם יהיה מזל ואני אהיה בתורנות מטבח וניסע להביא
פרודוקטים שזה ירקות ובשר ולחם מהאספקה במחנה אחר אז אם הנהג
יהיה נחמד ונעצור בתחנת דלק אז אני אולי יהיו לי כמה דקות
למצוא טלפון ציבורי בבקשה בבקשה תענו כי אני רוצה לדבר אתך אמא
אולי לפני שהלב נקרע ושוב למשאית למחנה לגעגועים הביתה. אז אבא
ואני בגדנו בדנציגר והלכנו לעיר העתיקה ואיפה שהוא מתחת לשער
יפו אמרנו לספר שאני הולך לצבא, ובמקום לחתוך לי ת'גרון הוא
סיפר אותי,  פסיה לא היתה מרשה ש'נסתכן' כל כך. היא הייתה
הולכת אתי ברחוב כשהייתי קטן וקונה לי דברים, פעם היא קנתה לי
כרטיס פייס וזכיתי בחמישים לירות והיתה בטוחה שזו החכמה
המיוחדת של הילד ואמא ועפרה לא אהבו אותה כך כך כי היא ראתה רק
אותי ואת אבא, עפרה אחותי אהבה את הדוד יואל, והיינו יוצאים
אתו בקריית חיים בשישי בשש בבוקר לים, אני חושב שהוא לא עבד
בשישי, או שזה היה אולי שבת הולכים דרך החול יוצאים מהבית
ברחוב ה' ופונים בשביל הצר שבין הבתים בקרית חיים, והחול יתחיל
תכף להיות חם ויואל היה צוחק שאני קופץ ומבקש סנדלים, וחוצים
את הרכבת ליד האיצטדיון לקריית חיים מערבית ומתחילים להריח את
המלח של הים ברוח ומגיעים לדיונה הנמוכה האחרונה ויורדים לים.
בודקים איזה דגל יש אם שחור אז לא נכנס היום וקופצים במים
ומשליך את עצמי כמו טרזן בנהר אל תוך הגלים ומסתכל על עצמי
מהצד לראות אם הקפיצה רחוקה ומרשימה והראש במים כמו שאלמד אחר
כך בימק"א. אחר כך אוכלים חצי מנה פלאפל חמוץ עם כרוב לבן
וחול, וטחינה, וחוזרים ברגל יש גם זפת ברגליים אין דבר בבית
ננקה עם נפט. בקורס מ"כים מכרמיאל באתי לבקר את פסיה פעם
אחרונה וישבתי אצלה והיא שמחה לראות אותי, הייתה שם ילדה בכיתה
יא' אולי בבית ממול בערך שחשבתי שאני אוהב אותה ובאתי אז לבקר
גם אותה ושאלתי איך לא ידעתי כל השנים שהיא גרה שם ממש שני
בתים מעל הסבתא של האחים, והיא גם שלחה לי מכתב לקורס שזה היה
כיף לקבל שם כשאחנו בתרגיל בכביש שיורד ממושב אלמגור, זו
האלמגור שמבט ימינה ושמאלה לטרשי הבזלת הלוהטים מזכיר שלפני
חמש שנים בדיוק שלחה המדינה שני נחל"אים צעירים בני תשע עשרה
מכאן לחרוש בשדות כדי להוכיח ריבונות לסורים והתלקחה מדורה
וניצתה מריבה והם מתו שם. זה היה הזמן בו ישראל לימדה את
תושביה שהעולם כולו נגדנו כי הנה למרות שזה בשטחנו וקו המחרשה
יקבע את קו הגבול ולמרות שזו אדמתנו ולמרות שתשע חברות במועצת
הבטחון הצביעו כדי לגנות את סוריה, בא כוח הרשע מברית המועצות
והטיל וטו וסוריה יצאה נקייה. יורד לכינרת הכביש מאלמגור
וכורזים בקיץ שישים ושמונה וחום וצמאים ותרגיל מלחמה שם בשטח
והפסקה. המפקד מחלק מכתבים קורא שמות והנה הפתעה מכתב אלי ואני
אוסף ביד רועדת לדעת שכולם רואים מכתב שעל המעטפה כתוב לחייל
שלי צבי ומרוב התרגשות רעדו לי הרגליים וכרעתי לכביש החם
וקראתי את המכתב, בבית ממש ממול לפסיה בבית היחידי ברחוב שהיה
דו קומתי גר ילד מונגולואיד, כך קראו לזה אז, והיה לו אח שלא
היה חבר שלנו שפעם בא וחשבתי שהוא רוצה להזמין אותי ושכבתי
בחוץ על המעקה במרפסת לכביש אמא ואבא ויואל ופסיה ועפרה כולם
בשלווה של סוף היום והוא ניגש ופתאום נתן לי מכה בביצים וברח
שממש ממש כאב לי המון שעות, ואמא נבהלה מאד. בבית קצת ממול
ומעט למעלה התארחו כל קיץ האחים מגבעתיים אצל סבתא שלהם, נעם
שימות בטנק הקצינים אחרי חמש עשרה שנים ואחיו עירא הג'ינגי
שיהיה אתי בקורס פענוח אחרי המלחמה הזו, שיחקנו אתם כל קיץ,
בחולות של רחוב ה' 19 ו 18 ו20 ו22, והיינו עולים לקיוסק בפינה
של הרחוב הראשי של הקרייה לקנות ארטיק, והיה גם מוכר אבטיחים
נוסע בעגלה על הסכין כל יום בשלוש יורד ברחוב עם חמור וערימה
של אבטיחים מאחור, והיה עץ גויאבות עם ריח של קיץ  שהגרגרים
שלהם קשים ומוצץ אותם ולועס, אני חושב שמעל למקלט בחול שהיה
חפור כנראה מזמן מלחמת העולם ואף פעם לא ירדנו לתוכו בדרך ללול
שהיה ממש בסוף המגרש שם מאחור שמשם פסיה היתה מביאה ביצים,
ונזהרנו לא ללכת יחפים שם כי נחשים, והיה גם לפני הלול קרוב
לבית מאחור מחסן קטן דלת רשת לו שיואל שמר שם כלי עבודה משור
ופטיש ומסמרים וטוריה ומגרפה שיש לי עכשיו זכרון ריח שלו,
והייתה עוד מרפסת בצד עם כניסה צדדית למטבח צופה אל הצד של
השכנים מצפון. במרפסת הזאת גילינו אחר כך שפסיה חולה, כשהיא
הזמינה באלף ותשע מאות ושבעים פועל ערבי ואמרה לו שצריך לפרק
את הבית ושיתחיל במרפסת הצדדית לפרק, אז יואל נבהל והזמין את
אבא לפרק את הנישואים שממילא כבר היו הסכם מיותר כי כבר לא
באנו לבקר שלוש פעמים בשנה, ולקחת את פסיה שהראש שלה לא בסדר
בכלל, לבית החולים האיטלקי  בירושלים שלשם לוקחים אנשים שאין
להם כבר תקווה שירגישו מעט טוב ושנשמות רחומות יטפלו בהם. וזה
נמצא  בטח שני מטר מאיפה שדנציגר הביא את הספר להחזיק את הדלת,
ושם היא מתה, והלכו אחריה ללוות אותה לחלקה בהר המנוחות שאחר
כך היה לי מאד קשה למצוא אותה שישה אנשים. מיכאל גרוז'ניק שהיה
כבר אחרי צבא כמוני, ושאחרי שנים יהיה פרופסור בטכניון וימציא
שיטה להפרדת צואה עם אצות, ראה אותנו מחכים מחוץ לבית הלברייך
ושאל לאן נוסעים ומה קרה. כל הילדות מאד קינאתי במיכאל כי היה
לו אבא עם שם רוסי שכזה גרוז'ניק בקומה השישית וגם היה פועל,
בבית חרושת לקרח, היה מביא לנו קרח יבש שאהבנו להחזיק ביד
פתוחה ולהעיף באוויר כי היה מאד מקפיא ומוזר כי לא נמס למים,
והיה לו, לאלכסנדר גרוז'ניק ריח של המהפכה, לא כמו בקומה שלנו
השלישית בבית הלברייך שכולם היו ד'ר שוסטר וד'ר גורביץ וד'ר
אבא שלא כתב על הדלת כי לא היה צריך והדוקטורים האחרים מאד
כעסו אחרי שנים שלא ידעו כי אז יכלו להיות גאים ממש בקומה של
דוקטורים, ודניאלה גורביץ הבת של הדוקטור גורביץ זרקו אותי
מהבית שלה בגיל  שלוש כי שחקנו עירומים ברופא ואחות,  אני זוכר
איך אמא שלה נכנסה וראתה אותנו אני בודק אותה חולה והיא אספה
את הבגדים שלי וביד לדלת וממול דופקת אצלנו תקחו אותו עכשיו
ובדלת ליד הד"ר שוסטר ואשתו העצובה תמיד דברה עם אמא גרמנית
ולפעמים אמא היתה הולכת אליה לשחק רמי. והיינו מיכאל ואני
קופצים במדרגות מהקומה השישית לשלישית ומודדים ומתחרים מי מדלג
יותר מדרגות ולפעמים אני עוד בלילה חולם שאני מדלג בבת אחת 10
מדרגות שזה בדיוק חצי קומה ברצף אחד יד שמאל על המעקה והגוף
נוטי קדימה והנה ניתור ענק ואני מרחף מעל 10 המדרגות נוחת למטה
בין הדלת של ד"ר ליפשיץ שלא כתוב לדלת של ד"ר שוסטר שאמא משחקת
אתה קלפים והוא נמוך כזה ועגום פנים. אמא של מיכאל הזמינה אותי
לארוחת ערב במטבח שלהם הקטן וירדתי למטה לשאול את אמא שלי אם
היא מסכימה ועליתי למעלה בחזרה ועשתה ביצייה מה זה טובה, אבא
היה משתגע מהמשפט הזה מה זה טובה. פעם היינו בטיול בעכו ומוכר
בשוק צעק איזה עגבניות יפות ואבא ניגש אליו ושאל איזה ואני
התביישתי. אחרי שאכלנו הלכנו מכות בחדר של מיכאל או צפינו
מהמרפסת הגבוהה על כל העיר וגן העיר ומלמעלה העיר נראתה קרובה
וקטנה וצחקנו נורא את כל המדרגות כשמיכאל ירד אתי בקפיצות
לקומה השלישית ואני עליתי איתו שנקפוץ שוב עד שכאבה הבטן מרוב
צחוק, כי המעלית הייתה מקולקלת שמונה שנים וכולם עלו ברגל
וירדו ברגל, וגב' סטנר המאד זקנה שגרה בקומה החמישית אהבה אותי
ואמרה לאמא שאני מאד מנומס ואומר תמיד סליחה שלום תודה בבקשה
כשהיא פוגשת אותי ליד תיבות הדואר צבי תרד בבקשה לראות אם הגיע
דואר אולי מכתב מהדוד או מסמי או מהאוניברסיטה, ואנשים דפקו
בדלת ואמרו שלום אפשר בבקשה וכמובן בוודאי הראייה נתנה לכולם
בחינם וגם הנוף תכנסו בבקשה הצטופפו כל שנה עשרות גם שכנים בלי
מרפסת וגם עוברי אורח ביום העצמאות במרפסת שלנו מול ישורון
לפעמים שם הבמה המרכזית של המצעד ולא נתנו לי לראות את מצעד
צה"ל בקינג ג'ורג', אבל ראיתי כל שנה עם אבא את החזרה הגנראלית
בלילה הקודם שהשרשראות שרטו את האספלט על הכביש. אז מיכאל
שבנח"ל בקיבוץ שינו את שמו קראו לו מיקי וידעתי שהם לא מבינים
ששמו מיכאל ואדם לא הופך למיקי רק כי יש קיבוץ מיקי זה יותר
מגשים ממיכאל, והוא שאל אותי מה קרה כשחיכינו למונית לבית
הקברותלקחת את פסיה, למטה, מול ישורון מתחת לעץ החרוב שבין 41
ל 43, ואמרתי לו שדודה פסיה מתה והוא אמר בסדר והלך כמו שעמד
שם שתים עשרה שנים לפני כן ואמר לי תגיד או O בצרפתית ואמרתי
אוו U וכולם לא הצליחו לבטא את זה כמו שצריך. אמא הספיקה לבקש
שאקח את יעל, שהייתה אז חברה שלי, לבקר את פסיה לפני שתמות
בבית החולים שהיא תחשוב שיש חתונה, ובאמת פסיה שמחה, ולא
שיקרנו כי לא ידענו שזה ייגמר עוד כמה חדשים, אמרתי לה שהיא
חברה שלי ופסיה חייכה ושמחה עשתה חיבור, כמו ששמונה שנים לפני
כן שכבתי במיטה בבית הולך לישון כי תשע וקראתי לה שאלתי את אמא
מה עושים כשאוהבים והיא לא ידעה והשאירה אותי להתמודד לבד,
וחזרה לסלון ושמעתי את פסיה שואלת בסלון ביידיש את מי הרשל שזה
אני אוהב, ונבהלה כששמעה שאת בהירה כהן מהשומר הצעיר ושאלה מה
אבא שלה עושה ואני חושב שלא ענו לה ואותי לא שאלו. אז פסיה
נשארה פסיה גם כשאני כבר לא בן שתים עשרה אלא בן עשרים ואחד
שאלה גם את יעל מה אבא שלה עושה, ודווקא הוא היה שגריר לשעבר
בבלגיה ובאמריקה איפה שהוא, ופסיה שמחה ומתה עוד שבועיים בערך,
טלפנו אמרו לי שאלו גם בטלפון מבית החולים שיש דברים שלה מה
לעשות אתם  אז אבא ביקש שאני אלך ואביא, ארנק  שחור היה שם ישן
וקופסת פירות מסוכרים עדיין בצלופן שהשארתי לנזירות בבית
החולים, זה מה שנשאר מפסיה, ועוד דבר אחד נשאר אצל עפרה, מכונת
תפירה ישנה כזאת שכיף לשבת לידה ולגלגל את הרגליים על הדוושא
הרחבה שלה. באה להלוויה גם רבקה גליל, אשתו של ירמיהו, שהיתה
לו יד מעץ או מפלסטיק בכפפה חומה ועבד עם אבא אבל דווקא לה היה
איזה קשר לפסיה שלא הבנתי, ודוד יואל שזו פעם אחרונה שפגשתי
אותו, ואנחנו, ואולי עוד מישהו, וקברו אותה בסוף שבעים, ונעלמה
שם בהר המנוחות. ואחר כך אבא ואמא ממש ימים אחר כך קנו דירה
ברחוב ניל"י, ששם אני מחפש חניה, שם הכל ייגמר, כל הירושלמיות
שלי, אבא ואמא יתנפצו כמו קריסטל ואחר כך אני וראשל שאיתה
אתחתן, אחרי שאביא אותה לירושלים בלי שתדע כי לא הכירה את הדרך
וכשעצרתי מלחוץ לבית היא כבר הבינה אבל לא יכלה לא לפגוש אותם,
בערך שבועיים אחרי שהתחלנו ועלינו והתברר שאבא בעצם מכיר אותה
כבר עשרים שנה אבל זה הרבה יותר מאחור,  אז גם אנחנו לא נישאר
אחרי ההתנפצות בירושלים ונעבור לתל אביב, ונמשיך לנדוד. באתי
היום לירושלים לפגוש את לילך. שאני הייתי בייבי סיטר שלה
כשעברנו לרחוב ניל"י והיא הייתה אחר כך בייבי סיטר של הבת שלי
ענת שאבא הכיר אותה רק חדשיים ואהב לערסל אותה בידיו ואמר שזו
בחירה שלו, ואמא של לילך, קארן נתנה לי שני וליום וסגרה לי את
הדמעות לתמיד כשדפקתי בדלת שלה ביום שישי בבוקר אחרי שגם
צלצלתי לרותי החברה הכי טובה של אמא ואחיה אליהו ענה לי אז
אמרתי לו בוקר טוב אליהו בדיוק בטון של הפתעה והתחלתי לצחוק
היסטרי, שאמא מתה לספר לה לקארן אחרי שהודיעו לי בטלפון מהדסה
לבוא מהר בדיוק כשנסעתי הביתה להתרחץ כי היא דווקא הרגישה
פתאום טוב יותר בטיפול הנמרץ שם בהדסה ובאתי וחזרתי שוב הביתה.
ואבא של לילך, דניאל, אמר כל הזמן כל השבעה שנשבר קריסטל מאד
מאד יקר, שאבא ואמא הלכו תוך בדיוק חצי שנה וכזו אהבה, וכל כך
צעירים. קארן ודניאל היו שכנים של אבא ואמא בבניין בניל"י
שעברו אליו קצת אחרי שפסיה מתה, והיו כמו הסבא והסבתא של כל
הבניין. אני אמרתי לעפרה בבית חולים כשאבא כבר היה טרמינלי אמר
לנו הרופא בר-אל, לעפרה אמרתי שזה טבעי שילדים קוברים הורים
ולא טבעי שהורים קוברים ילדים כי ליד אבא שכב תינוק עם סרטן
ובדיוק אז נולדה ענת ואבא מאד אהב אותה והחזיק אותה בידים
במומחיות וזהירות כשבאנו לביקור בירושלים בשישי שבת בת בדיוק
חודשיים ואבא ראה הכל כפול וגם לא הפסיק לגהק כל השבת שמונה
שעות רצוף, ואחרי שצחקנו והלך לבדיקות אמרו לו סרטן ואמא קראה
לי בשקט בוא תראה כשהלך להתקלח בבית חולים הדסה בוא תראה מה
אבא כתב על הקיר, הוא כתב על הקיר, הוא שאף פעם לא לכלך שום
דבר, כמה כאב היה לו בבית חולים הדסה, לכתוב בעט ליד המקום
שהיה הראש שלו מתבונן מקרוב בקיר O רזוס, שזה מהספר אגף הסרטן
על קופי רזוס שעשו בהם ניסוי למצוא תרופה, ואז אבא קבל הפסקה
הביתה לסוף שבוע בין שערי צדק שם גילו סרטן לאיכילוב שם יפתחו
ויסגרו סרטן ויהרגו וקרא לנו לחדר בבית. הוא שכב במיטה וכולנו
מסביב אמא ועפרה וראשל וענת תינוקת ואני ואמר פעם אחת המילה
הזאת זה יותר מידי אמר שלא נאמר לו יותר את המילה הזאת המחלה
הזאת, אבא ביקש בשערי צדק שאקריא לו את הפרק המאד חכם ומצחיק
על חיוכו של בודהא שזה מהמדור הראשון גם של סולז'ניצין ושוב
קראתי לו את זה בלילות הארוכים החשוכים בבית החולים בתל אביב
לשם נסע למות כשהוא ישן כבר לנצח ועוד לא מת. אבא אמר צבי אני
מפחד מאד אחרי שגילחו לו את הראש ושכב שם קטן ושקט וכמעט דומע
בדרך לניתוח ואמרנו שקרנו אל תדאג ניפגש כאן עוד מעט, וחיכינו
למטה בבית חולים ואחרי שעה וחצי טלפנו אנחנו רוצים לשמוע שזו
רק התחלה ואמרו נגמר ואמא אמרה לא יכלו לעשות כלום מהר מידי
ידעה מייד. פרופסור  בר-אל פתח וסגר מייד את הראש של אבא ואמר
שאין מה לעשות ושפרופסור ליפשיץ מקבל טיפול מסור וימות בסוף,
זה לקח לו לבר-אל  19 יום והרבה דולרים להרוג את פרופסור
ליפשיץ, שאף פעם לפני כן לא כתב על קירות גם לא על קופים
וניסויים למצוא תרופות למילה הזאת ושמאד כעס עלי כשחזרתי
הבייתה עם בוץ בנעליים ושאל מאיפה הילד מוצא בוץ בחורף
בירושלים. כי הוא, אבא זאת אומרת, באמת הלך ברגל לאוניברסיטה
דרך עמק המצלבה איפה שאחרי שנים יהרגו את שטרן חבר של אבא וחזר
תמיד נקי ובחליפה אף פעם לא התלכלך ולא נדבק לו בוץ לנעליים.
הוא היה מאד גאה בי פעמיים - כשנהייתי קצין וכשבאתי פעם לקחת
אותו עם ג'יפ מהצבא לצובה ליד קנדי לטיול, ובאמת באמת אולי
דיברנו רק פעם אחת בכל החיים כשיצאנו מהסרט המכה ה 81 בתל
אביב, ממש באותו אביב לפני שענת נולדה והוא חלה, והלכנו בשקט
בשקט ודברנו על הסרט בתל אביב, מקולנוע מוגרבי שעוד היה,
לכיוון רחוב וייזל, ליד גן החיות שעוד היה, שם גרנו ראשל ואני.
דברנו  בלי להוציא מילה. כמה שבועות אחרי כן הוא מאד היה גאה
שאני ידעתי שיהיה מבצע אנטבה, אפילו שבאמת לא ידעתי. סיפרתי לו
שיש תכונה כזאת אצלי בענף בצבא וזה היה קצת מרגיע על מול חוסר
היכולת הנוראי שאבא ביטא שאנשים נמצאים חסרי אונים בידי
טרוריסטים כל כך רחוק, ואבא אמר שאי אפשר להגיע לשם ואני אמרתי
שדווקא אפשר וזה בלי לדעת פשוט כי האמנתי שאפשר, אבל באמת לא
היה לי מושג וכשטסו לשם והחזירו אותם הוא טלפן ואמר הרגשתי
שידעת והיה בטוח שאני שותף. וכמה ימים לפני המחלה מסרו לו, שוב
בטלפון, הודעה מדרום אפריקה, ושאלתי מה קרה ואמא אמרה הדוד מת,
הדוד זה הדוד ואח של אבא. ופתאום אבא נשאר בן יחיד, וגם הכי
קטן, אז אולי בגלל זה הוא עמד תמיד בחלון של הבית כל השנים,
קודם בקינג ג'ורג ואחר כך בניל"י, תמיד בקומה השלישית, בשקט
בשקט המון זמן מתבונן, מחפש משהו בחוץ, וכך גילה שהוא רואה
כפול כי תמיד עברה שם מתחת לבית ברחוב ניל"י אשה אחת ופתאום הן
היו שתיים. ואמא קצת דאגה וחשבו ללכת לרופא עינים ואולי
המשקפיים לא בסדר והוא הלך לבדיקה בהדסה ובשערי צדק ולא שחררו
אותו הביתה. והטלפון צילצל ועמדתי ליד המיטה של  ענת בתל אביב
כשבאתי להיות עם ראשל כמה שעות לעזור עם הילדה ולראות אותה
ואמא אמרה בטלפון צבי הגיעו הבדיקות סרטן ואמרתי מה הוא רק ראה
כפול וגיהק כל הזמן ואנחנו צחקנו והיא אמרה כן וסגרתי הטלפון
והסתכלתי בחלון מעל המיטה של ענת בת חודשיים ונתקע לי הכאב
בגרון והבכי לא יכול להתפרץ. ושוב דווקא כשהלכתי רגע מבית
החולים, שם ישבתי ליד אבא אחרי הניתוח הרבה בלילות שלא יתעורר
לבד, ודברתי אתו וקראתי לו אבא אתה שומע אני כאן הכל בסדר עוד
מעט תתעורר הכל בסדר אתה מבריא וקראתי לו על חיוכו של  בודהה
שוב והוא לא ענה והיה ריח מאד רע, ואמא הלכה להירגע קצת מכל
המתח והמריבות אצל אח שלה הדוד סמי שגם הוא ימות עוד כמה שנים.
והיה צהרים והלכתי מאיכילוב לווייזל להיות שקט בבית רגע ובדיוק
טילפנו אלי מבית חולים ואני מייד טלפנתי לאמא ואמרתי לה זהו
והיא אמרה מה זהו ואמרתי זהו והיא הבינה, ואז דווקא בכיתי
הרבה, מייד ובערב כשחיכינו לנסיעה מחר לירושלים וישבנו אצל
חברים בית ממול על הגג ואמרתי להם אבא שלי מת היום, עד הדבל
וליום של קארן שסגר את הדמעות אחרי חצי שנה, ונסעתי בבוקר לבית
חולים בקשתי לראות את אבא במקרר שלא יהיה מישהו אחר לפני
שיניחו באמבולנס וגם לומר שלום. ובקשתי מאלעזר שמכיר אותי
מכיתה ג' והיה חבר שלי ושל מיכאל כשעוד קראו לו מיכאל לנסוע
אתי מתל אביב אחרי הארון לירושלים, כמו שביקשתי אותו ללוות
אותי שנה ומשהו קודם לחופה שהייתה בבית הכנסת באוניברסיטה שאבא
שלו בנה ושאבא שלי בחר ששם נתחתן והיה מאד גאה שוב. חצי שנה
אחר כך רותי טלפנה לחיפה כי עברנו לגור שם למדתי בטכניון לומר
לי צבי אמא בבית חולים כי הלב ואני אמרתי לראשל תשמרי על ענת
אני נוסע לירושלים אל תדאגי אנהג בזהירות ונכנסתי למכונית
ונסעתי בחשכה לירושלים מתפלל לא לא ונתקע הכאב שוב בגרון מתפלל
כל הזמן שיהיה בסדר ולא היה בסדר כי אמא עישנה עצמה למוות כי
שבע קופסאות פולאריס ביום חצי שנה הורגות. וזה אפילו לא לקח 19
יום כי הלב נשבר אמר דניאל שהיה רופא וידוע שכשיש אהבה גדולה
קריסטלים מתנפצים בדיוק אחרי חצי שנה. שם בבית חולים הדסה ביום
חמישי בערב אמא אמרה לראשל או לעפרה עכשיו אני דווקא רוצה
לחיות וזה בדיוק שבוע שהיא בהדסה ויש ממה ליהנות בחיים ושמחנו
וחזרתי הביתה להתרחץ אבל היא לא הבינה שלב שבור לא מתחבר ומתה
בלילה הזה בחמש טילפנו להודיע. חניתי בקצה רחוב ניל"י, אני
עולה במעלית שכאן עובדת לקומה הרביעית אחת מעל הבית שלנו הריק
כל כך כבר שלושים שנה אנחנו לא גרים כאן יותר, ועומד בדלת איפה
שקארן  נתנה לי וליום כפול ונכנס לפגוש את לילך שאולי תעבוד
אתי ומספר לה שדנציגר בטח מת מזמן וזה דווקא משפט פתיחה מעולה
לספר.