יכולתי להרגיש את העצמות שלה בזמן שידי עברה על גבה. עורה
החלק, שהיה הופך מחוספס מהצמרמורת. ישבנו מול חלון פתוח
והתערבנו אם עלה נוסף יתנתק מהעץ ויחל בדרכו למטה. מטה ומטה,
יותר ויותר נמוך. הרוח נשבה לרווחה ועינינו קפאו כבר לפני זמן
רב אי שם בין קיץ לסתיו. בין ילדות לנעורים. בין חיים לכלום.
שתי צמות היו לי, גלשו להן אל רגליי וכיסו אותן. לה היה שיער
קצוץ. ראשה קירח כמעט. חשוף כך, ללא פחד וללא בושה. היא נצמדה
אליי והרהרה לה על דבר מה. גופה תמיד רעד כשהיא תהתה עד אינסוף
ולעולם לא הבינה למה.
והחלון היה פתוח וסתיו שרר באוויר ובכדור הארץ והעלה עדיין היה
בדרכו מטה ומטה.
"שיהיה", היא לחשה והישירה את כף ידה קדימה, אל החלון. הפכתי
אותה והצמדתי אל גרוני.
"לא יהיה", השבתי.
היא הידקה את ידה סביב צווארי וניסתה לצחוק. אך שום דבר למעט
גניחה, ספק יללה, לא בקע אל האוויר. היא כמעט נחנקה מהכיעור של
עצמה והחלה במנהג הבכי השנתי. בהתחלה הוא היה יומי, אולם עם
הזמן היה עליה להבין שאין מה לבזבז את מי הנפש ללא כל תכלית.
במילא תפקידה בעולם מובטח ומסובסד. מסים, מסים ועוד מסים.
"את חושבת שעליי לשלם קנס על קיומי?" מישהי מאיתנו שאלה פעם,
כבר אינני זוכרת מי.
היא נצמדה אליי עוד והביטה בי. הנהנתי לאור העובדה שזה בסדר
בעיני והיא המשיכה להיצמד.
"למה?" שאלה.
"ככה", רטנתי.
וזה היה בסדר. שאלה ממשית על "אין-ערך-לכלום" ותשובה מוסכמת
מראש ללא שום אמונה בה או ידע. העיקר להרגיש שישנה התשובה.
היא העיפה את מבטה לצדדים. מזרח, מערב. חיים, חיים. אותו צד
בכל מקום, וזרקה את עצמה אל תהום. כך החל מסעה למטה. מטה ומטה.

העלה עדיין היה בדרכו מטה גם הוא.
אני חשבתי שיגיע יום בו אשב לבדי ואתערב עם עצמי מי יגיע מהר
יותר מטה - היא או העלה. וכששניהם ייעלמו מהאופק, אעצום את
עיני.
ויהי אז חושך מוחלט.

17.07.07