אני רוצה שיחכה לי חיבוק, תמיד כשאני צריכה אותו, כדי שאני לא
אצטרך אותו תמיד.
מישהו שהתפקיד שלו יהיה להיות החיבוק שלי. הוא יכול להיות עוד
דברים, אבל כשאני אצטרך אותו אסור לו לאחר, ואפילו לא להתנשף
כי הספיק להגיע למקומו ממש רגע לפני שאני פונה אליו. הוא חייב
לעמוד שם איתן, מגונן ומנחם, כאילו עמד שם תמיד ומעולם לא עשה
שום דבר אחר בחייו מלבד להמתין לבואי.
הוא צריך לעמוד בזרועות שאינן פתוחות לחלוטין אלא שכבר כמעט
סוגרות חיבוק עלי הבלתי נראית.
וכשאני אגיע יהיה לי מספיק מרווח בין קצוות כפות ידיו על מנת
לחדור אל תוך החיבוק הזה שהוא המקום שלי, בית.
וכשאני אהיה שם בין זרועותיו, הן יסגרו עלי ברכות, בעדינות שלא
תאמן, כאילו הייתי גביע שביר, שלחיצה אחת מיותרת ובלתי זהירה
תנפץ אותו לאלפי רסיסים,
והכי חשוב שתהיה לו הסבלנות להמתין להגעתי, כי עד הראשונה
יחלוף נצח, שיתארך עוד יותר אם אדע שהוא לא שם, ובסופו של דבר
המטרה שאזדקק לשירותיו פחות ופחות.

אני רוצה שמישהו יאהב אותי, גם אחרי שבכיתי בפניו, אולי בעיקר
אחרי זה, וגם אחרי שגיליתי לו שפשוט אין לי מושג, בערך בכלום,
ושאני מפחדת שהרוח תעיף אותי, שרוח כבר העיפה אותי, ושאני רוצה
להיתפס, שמישהו יתפוס אותי. בעצם לא מישהו, אני רוצה שאתה! אני
רוצה שתאהב אותי אחרי שבכיתי לך בטלפון כי זו אני, ואני לא
יודעת אם זה חזק או חלש, מעורר רחמים או הערצה אבל זו אני,
ואני לא בוכה לכל אחד.
אתה מיוחד.
ובינתיים שמתי לב שזה רק מבריח אותך, החשיפה גדולה מידי
בשבילך
אבל אני לא מסוגלת לפחות, כי אני רוצה יותר
מסתם שהחלל לידי יתמלא, כי כשזה ככה זה קל וקשה גם יחד.
אני צריכה שאתה תרגיש אותי, את כל השטויות הקטנות שלי, ושתרגיש
אמת בינינו.
אני רוצה להרגיש אמת בינינו.
אני לא רוצה שיהיה שום רווח, כי די לי במרחבים העצומים שיש
ביני לבין כל השאר.
אני רוצה חיבוק, שיחכה לי, מעין מקום התכנסות, ששמור רק לי.

אולי מחכה לי חיבוק, ממש מאחורי הגב שלי, או בעצם הישר לנגד
עיני.
אני לא רואה.
וכשאראה לא אבוא, כי כדי להיות שם צריך להרפות לחלוטין,
להתמסר, להיות נאהבת.
ואני כבר לא ממש זוכרת איך, מתי בפעם האחרונה נתתי למישהו לחבק
אותי כך שיגרום לי להאמין בזה שהוא לא ייתן ששום דבר רע יקרה
לי.
גם לאנשים הספורים בחיי שיכולים לתת לי את החיבוק הזה, אני
בחיים לא אענה.