ועכשיו את לבד.
אני לא יודעת מה חשבת לעצמך.
ואולי פשוט לא חשבת.
אולי קיווית שייוולדו לך ילדים, ואז הם...
נולדה לך בת, אחת,
וגם היא לא משהו.
בטוח לא בדיוק מה שציפית.
ועכשיו את לבד.
ולי נראה שזה זמן רע מאוד להיוותר בו כך.
החיים רק מתחילים, יש לך לפחות עוד 30-20 שנה להתנהל בעולם
הזה, שיכול להיראות טוב דיו בחברה הנכונה, בצוותא.
אני מניחה שגם הרחוב חסר החשיבות שלנו (מלבד היותו בית) יכול
להיראות סביר, אם מסתכלים עליו יחדיו, יד ביד.
אבל את לבד, ואני באמת לא יודעת מה חשבת.
ואם לא חשבת - איך לעזאזל העזת להרשות לעצמך?!
הרי אמא ואבא יש לך, אז למה היית צריכה עוד מקרה סעד לעתיד
לבוא?
ובכלל, לא הספיקו המריבות עם ההורים? הרי הן תמיד ישנן בהישג
יד, אם מאוד מתגעגעים אליהן לפתע, אם רוצים פתאום לחוש שוב
ילדים שצריכים שיעמידו אותם על טעותם ו/או יגוננו עליהם.
האם היתה זו אהבה אמיתית שסחפה אותך או צורך למלא חלל?
אולי היה זה פחד להישאר לבד עכשיו, שהיה כל כך חזק, שלא אפשר
לך לראות שהוא דוחף אותך לעבר מה שאת חוששת ממנו.
ואני היא חלק מהתוצאה.
ואני לא בטוחה שאני יודעת מה זה אומר על הבחירה שלך.
מעניין מה את חושבת. מה את באמת חושבת עכשיו. עכשיו שגילית
שאני בדיוק מה שהתעקשת כל כך להאמין שאני לא.
אני באמת מצטערת בשבילך.
אולי גם קצת בשבילי.
הפכת אותי ליחצ"נית של "אל תנסו את זה בבית", וזה מצחיק, כי
לולא הבחירה שלך לא הייתי פה, ואני דווקא די מרוצה מעצמי למרות
הכל.
אני לא כועסת עליך, פשוט חבל לי. אני ראיתי עם השנים איך הכל
יתפספס ברגע שתישארי לבד.
אני באמת חושבת שמגיע לך יותר,
יחד.
פשוט לא נראית לי מהטיפוסים שיגלו את עצמם מחדש פתאום, כי נראה
לי שלא גילית את עצמך אפילו בפעם הראשונה.
תמיד נתפסת בעיני כמחפשת, אבל כאחת שזה אבוד לה מראש.
אולי זה מה שחשבת לעצמך: הוא ימצא לי, הוא בטח ידע.
כן הוא די חכם, אני מניחה שלא היה מופרך לתלות בו תקוות כאלו.
ועכשיו את לבד.
וזה כואב לי, כי נראית לי תמיד קצת לבד גם כשהייתם ביחד. אולי
טעיתי.
אני מקווה שאני טועה עכשיו.
אשמח אם תעמידי אותי על טעותי.

אני בכלל לא יודעת על מי צר לי,
עליי, או עלייך-
אמא.