הלכתי ביער הקסום של מדיס.
יחפה.
הכוכבים האירו על העצים מסביב וצבעו את העלים בכסף. הצעדים שלי
כאילו הושתקו כשכל היער רחש מחיים. השביל הזהוב שנמתח לפני
הוכתם בצעדים של אנשים בלתי נראים שהלכו לכיוון אחד.
קדימה.
האוויר פתאום התמלא בצלצולים. כשהרמתי את מבטי, ראיתי עץ אחד
ענק מימדים שהתפרש כאילו על העולם כולו. אבל במקום פירות או
פרחים ישבו על ענפיו ספרים צבעוניים. כל ספר שונה לחלוטין
משכנו.
צלצולים.
צלצולים.
צלצולים.
התקרבתי לגזע העץ שלא נגמר, והצמדתי את אוזני לקליפה הרכה.
נשימה. העץ נאנח וצלצל מבפנים. ליטפתי את הענפים והעלים
בעדינות. נתתי לאצבעותיי לשוטט לאורך העץ וליד הספרים.
התבוננתי בהשתאות על הכריכות הנוצצות. כל ספר עטוף בשלל גוונים
וצורות. הושטתי יד לספר הכי גבוה שיכולתי לתפוס.
מן העץ קטפתי ספר כחלחל סגלגל זוהר. הוא נצנץ וצלצל בידיים
שלי. ליטפתי את הכריכה החמה והצמדתי אותה לחיכי. הספר חייך אלי
ואני אליו. לבסוף פתחתי אותו ונתגלו לי דפים לבנים בוהקים. על
הדפים לא היו מילים ולא היו תמונות ולא צורות ולא צבעים. על
הדפים היו חוויות.
לא שלי.
של מישהו.
התבוננתי בדף הלבן בעיניים פקוחות. לא מצמצתי. כי היה ידוע בכל
ממלכת תאליה שכשממצמצים הכל משתנה. ואז ראיתי.

אבא היה בחוץ, הוא ערם שקיות חול סביב הפתח של המקלט. בפנים
אמא והתינוקת התחבאו ליד הפחיות של האפונה המגעילה שאני
שונאת.
"למה אבא בחוץ?"
"הוא עושה שיהיה בטוח יותר".
נאנחתי, ולא הורדתי את המבט מהפתח של המקלט. שאבא יכנס כבר.
הסתכלתי לרגע על התינוקת. אני לא אוהבת אותה. אמא אוהבת אותה
יותר ממני.
פתאום שמעתי זעקה שהכאיבה לי באוזן. הזעקה המשיכה והמשיכה,
ואמא צעקה לאבא משהו על זה שהוא חייב להיכנס בגלל האזעקה. אוף,
למה לא מכבים את הזעקה הזאת? פתאום כל המקלט רעד ושמעתי בום
גדול.
"אמא?"
שמעתי את אמא צורחת לאבא שיכנס, אבל הוא לא בא. הוא עלתה בסולם
לפתח והיה עוד בום. היא נתנה לי את התינוקת ורצה להביא את אבא.
ברגע שהיא נעלמה היה עוד בום שטרק את הדלתות של המקלט.
בום.
בום!
שקט. האור נכבה והכל היה חושך.
"אמא... אבא?"
היד שלי מיששה את דרכה לידית של הדלת ופתחתי אותה. האור בחוץ
היה חלש והכל היה דומם. לא העזתי להוציא את ראשי מעבר לדלת, אז
ניסית לראות משהו מאיפה שעמדתי.
"אבא?"
לא ענו לי, אז צעקתי עוד כמה פעמים. אבל הכל היה שקט. הוצאתי
את ראשי טיפה מהפתח. מפי נפלטה צוויחה. אבא שכב על האדמה
כשמתחתיו שלולית של דם. אמא שכבה לידו כשידה נוגעת קצת בשלו.
היא לא זזה.
צעקתי להם שעות.
חזרתי לתוך המקלט וחיבקתי את התינוקת. רעדתי כשמלמלתי את אותה
השורה שוב ושוב.
"זה רק אני ואת".

מצאתי את עצמי על אדמה. הספר הכחלחל סגלגל היה מונח, פתוח,
לידי. הבטתי בו ופרצתי בבכי. ים של טיפות מלוחות שזרמו על הלחי
שלי הציף אותי מבפנים. הכרחתי את עצמי לקום והרמתי את הספר.
סגרתי אותו וחיבקתי אותו כשאני עוד בוכה. לאט לאט הרחקתי אותו
ממני והנחתי אותו בחזרה על הענף שעליו הוא צמח. ברגע שהוא נגע
בענף יצא ממנו שורש אחד שהתחבר אליו שוב.
צנחתי למרגלות העץ בעיניים סגורות. אצבעותיי חרשו את האדמה
שמתחתיי. לקחתי נשימה מן האוויר שהיה עדיין מלא בצלצולים
ורחשים של היער. נשפתי. כך עשיתי לתקופה.
פקחתי את עיניי כשהייתי מוכנה לכך. מחיתי מפני את הדמעות בעזרת
השרוול ונעמדתי.
"זו לא החוויה שלי."
הזכרתי לעצמי. הסתובבתי אל העץ וחייכתי אליו והוא חייך אלי.
חיבקתי אותו שנית וכשעשיתי זאת הוא לחש באוזניי דברי אהבה
וחמלה. נהיה לי ברור שהוא מלא בחוויות למיניהן. טובות ורעות,
קצרות וארוכות, קלות וקשות. נעמדתי מול העץ והבטחתי שאחזור
ואקרא בספריו.
ואז...
רצתי.