יש מעט מאוד אנשים שהולכים לישון ומתעוררים באותה תנוחה. אחת
כזו הייתה אידה שוורץ. היא הייתה בת 79 וקצה נפשה בשינויים -
מספיק ראתה וחשה כאלו בחייה. כיום, מה עוד יכולה לבקש אישה
שכמותה - לסיים את חייה בשלווה, לפחות כך היא האמינה.
מעטים היו הדברים שהטרידו את רוחה, שהוציאו אותה משלוותה.
סדר יומה היה דומה בשנים באחרונות - את הבקרים הייתה מעבירה
בפעולות שונות כמו סריגה בחורף, השחלת חרוזים לתכשיטים בקיץ,
מפגשים עם חברות ומדי פעם הייתה מתנדבת בגמ"ח העירוני.
מדי ערב בשעה 6 וחצי הייתה מתיישבת אידה לסעוד את ארוחת הערב
שלה - ביצה רכה שבושלה 3 דקות במים רותחים, סלט קטן ו-2 כוסות
סודה. גם בימים קשים כמו ימי מחלה של חברים או ימי הפיגועים
בארץ, סדר יומה היה נשמר כי לכל דבר שהתחיל יש סוף. ובכלל, מה
היא - אידה שוורץ בת ה-79 יכולה לעזור?

מוזיקה שקטה שבקעה מהרדיו, לוותה בשירה חרישית של יושבת החדר.
יעל שמה. היא נהנתה מהמוזיקה, מוזיקה של ימי זיכרון - כפי
שנחרטה בתודעה. יעל סקרה במבטה את חדרה באיטיות וחשבה שהוא קצת
ילדותי כבר, הגיע הזמן לשנות את העיצוב - היא כבר גדולה. אתמול
נפטרה מהבגרות האחרונה - מועד ב' במתמטיקה. בבחירות הבאות היא
כבר תצביע - אפילו אם הן יוקדמו, מה שסביר להניח יקרה לאור
המצב. המצב, כמו שיעל הגדירה אותו, היה בעיקר סימן שאלה,
תחילתה של מלחמה. יעל, בשעה שסידרה את חדרה, לא התעמקה בכך כלל
אלא באירועים המתוכננים לקיץ. אולי זוהי מחשבה שנראית קצת
שטחית וטיפשית בהתחשב באירועים שקדמו לה או באירועים שיבואו
לאחריה. אולם ליעל, כמו לכל אדם, הייתה את הזכות להקל ראש
באירועים שלא ממש קשורים אליה. אותה שלווה אקראית-רגעית שנוצרת
לעיתים כה רחוקות בחיי היום-יום נשברה דקות ספרות לאחר מכן
כשנשמע קול נפץ מהדהד. ראשון היה כלבה של יעל לאבד את שליטתו
העצמית, לנבוח ולהתרוצץ. מיד לאחר מכן כשהחל מבזק חדשות מיוחד,
הצטרפו אליו שאר תושבי הבית. אותה אווירה של עצלות ערביים
שאפיינה את ההתנהלות הוחלפה באותה קדחתנות שתוקפת רק כאשר אנו
חשים סכנה ואין לנו דבר לעשות. הקדחתנות וההיסטריה שבאות לידי
ביטוי בבכי החסר מעצורים של יעל, בחיבוקים העזים שהורים
מעניקים לילדיהם - כשאין בידם לעשות דבר על מנת להגן עליהם.
תחושת חוסר אונים - שמוחנו מאותת לצאת ולהתרחק, לברוח מהגורם
המאיים. אותו דחף היסטרי גרם למשפחת פלס לארוז ולהדרים להוריה
של רחל - אם המשפחה.
יומיים לאחר מכן במוצ"ש כשיעל שבה לחדרה היא חשה קצת יותר
מבוגרת, אולי מפוקחת. היא חייכה חיוך שמחייכים שילד קטן מספר
על מעשה כשפים. אותו חיוך היה מופנה לחדר שנשארו בו שאריות
הטישו, עדות לאותם רגעי היסטריה מחמישי בערב. כשחשבה על הבריחה
שלהם למשך סופ"ש שלם - ניסתה להבין מה הניע אותם. בדיעבד הטיל
ההוא נראה לה מרוחק, לא מזיק, כמאורע חד פעמי שחוותה.

רעשים עמומים חדרו לחלום של יעל באותו לילה. בהתחלה הייתה
בטוחה שאולי מישהו דופק בדלת או שאחד השכנים החל לשפץ.כשנשמעה
הסירנה אי אפשר היה עוד להתכחש למצב ויעל נכנסה למה שהמשפחה
החליטה שיהיה המרחב המוגן בבית. למעשה זה היה חדר הכביסה. יעל
נזכרה שפעם זה היה המקום הכי טוב כששיחקו מחבואים. אז המקום
נתן לה תחושת חמימות וודאות שהיא תנצח במשחק. היום היא ישבה שם
מוקפת בשתיקה, משותקת מאימה.
אין האדם יכול לשבת לאורך זמן, בחיבוק ידיים ולהרגיש את הפחד
המשתק. יעל, שאיבדה את תחושת הזמן שלה, ישבה מוקפת בערמות
בגדים. אותה קדחתנות שיומיים קודם הניעה אותה לצאת מהעיר כעת
הורידה אותה למקלט, לבדוק מה קורה שם. אולי שם היא תחוש יותר
בטוחה. וכך אותה בטלנות של החופש ואותו שיתוק מאימה התחלפנו
במרץ ובקדחתנות של עבודה - להזיז, לסדר, לנקות, לחטא, לפנות
מקום.
שנים של הזנחה, של תשתית רקובה ושל התעלמות מבעיות מצד כל
הדיירים - עלו כעת מבעד לפני השטח. המקלט היה מאגר של צרות.

אידה תהתה כמה מלחמות עובר אדם בחייו, כמה מלחמות היא נועדה
עוד לעבור בחייה. היא אדם מבוגר כבר. ראתה כמעט הכל. מה יש לו,
לבורא עולם שמעמיד אותה ואת הדור שלה במבחנים רבים כל-כך?
בימים האחרונים בקושי הצליחה להתנתק מהטלוויזיה, אותו מכשיר
ארור שמראה לה את כל הסבל שנזרע סביב. בעבר זה היה יותר קל, כל
המידע היה מגיע יותר מרוכך. עכשיו אין לאן לברוח עם המחשבות.
היא שמעה רחשים מלמטה, מכיוון המקלט והציצה לבדוק מה יש שם, מה
קורה. היא ראתה את הנערה הצעירה הזו שגרה מעליה - מסדרת ומנקה.
אחרי כמה דקות ירדה אליה עם שתייה קרה וקצת עוגיות.
"שלום מתוקה, אני אידה, אהה, אידה שוורץ - השכנה שלך", אידה
שוב חשה את אותו מחסום שמקשה עליה בפתיחת שיחות. אני יודעת
ענתה השכנה הצעירה והציגה את עצמה כיעל. אידה עמדה בפתח למקלט
עם הקנקן לימונדה והעוגיות, יעל עמדה מולה, שתיהן עמדו קפואות.
"הבאתי לך קצת מיץ - כל הכבוד על מה שאת עושה. בואי תיקחי
הפסקה קלה", הציעה אידה. על מה אנו יכולות לדבר, תהתה אידה, מה
אפשר להגיד. יעל הייתה הראשונה לשבור את השתיקה ושאלה בפשטות
אם היא מפחדת. "לא, אני לא מפחדת, זאת אומרת מכל התפאורה כן
אבל למות - לא ממש." לאחר כמה רגעים של דממה הודתה יעל שהיא
מפחדת, מתה מפחד. זו המלחמה הראשונה שלי, היא סיפרה, ונראה לי
כאילו זה לא הולך להיגמר. זאת אומרת כל פעם יש נפילות, אזעקה
ואז מה? מה אחרי זה? מתי זה יגמר?
אידה בחנה את הילדה שמולה - מבטה של יעל לא היה ממוקד, היא
הביטה סביבה בנקודות שונות כאילו היא מגלה מחדש את המקום שבו
היא נמצאת, את הסביבה שלה. היא נראתה כילד המגלה פרטים חדשים
על עולמו כאשר הוא עומד על כיסא ומוצא זווית חדשה להסתכל בה על
העולם.
היא ניסתה להרגיע את הילדה שמולה בנגיעה, בליטוף, בחיבוק.
להעביר לה קצת חום דרך המגע. קשה להרגיע פחד בעזרת מילים. אידה
ניסתה בכל זאת - "לכל דבר שמתחיל יש סוף, אולי הוא לא מגיע
כל-כך מהר כמו כל שאר הדברים היום שנמצאים במרחק לחיצה אחת."

ובינתיים בארץ קולות מלחמה. קולות נפץ. קולות של הורים שכולים.
קולות של עצב. קולות של פוליטיקאים מרגיעים. קולות מאשימים.
קולות של אימה. קולות של פגזים מתפוצצים. קולות של פרשנים
מלחיצים. קולות של פצועים. קולות של זעם ונקמה. קולות של
נזקקים. קולות של נשכחים. קולות של מחאה. קולות מלחמה.

יעל ואידה נתקלות במפגשים אקראיים - במדרגות, במכולת, כל אחת
וענייניה, כל אחת וסידוריה. נוצרת שגרת אזעקות, שגרת נפילות -
אנשים מסתגרים בבניינים כל אחד והמרחב המוגן שלו.
יעל ואידה גם הן, כל אחת והמרחב המוגן בביתה, חדר כביסה שלה
והרדיו שמספר מה קורה, שאומר מתי לצאת. שנכנסים לשגרה, צפויים
ימים שישברו אותה. כזה היה היום בלי הנפילות בעיר וכזה היה
היום שלאחריו.
בימים של שגרת מלחמה, כל אחד מאמץ לעצמו שגרה משלו. אידה כבר
לא יכולה להתרכז בדבר - לא בהכנת מחרוזות ולא בסריגה. אידה
התעוררה באותו הבוקר וניהלה עוד בוקר איטי ועצל. מילאה את המים
בקומקום - שתתה את הקפה, בתקווה שיחזיר לה אנרגיה אבודה. מקווה
שהיום השקט של אתמול מסמן טובות גם לבאות. כשהגיעה האזעקה
הראשונה אידה נכנסה לחדר הכביסה, האזעקה השנייה הבהילה אותה,
השלישית הלחיצה. ככל שהשעות נקפו והנפילות התרבו - כך קרה גם
לפעימות ליבה של אידה. חדר הכביסה נראה מאוד לא בטוח לפתע, היא
הרגישה חשופה יותר מתמיד. אולי במקלט יהיה יותר טוב?

גם ליעל נוצרה שגרה משלה. שגרה שהחלה בפחד שתקף ללא לאות
בהתחלה, אך לאט לאט התייאש ופינה מקום לאדישות. יעל הייתה
מתעוררת בבוקר, בדרך כלל לצלילי האזעקה הראשונה, הולכת
בעצלתיים לחדר הכביסה שלה. היא החלה לקשט אותו, שמרה שם תמיד
ספר במצב כוננות. אם היה מתבונן ביעל אדם מהצד היה מתקשה
להבחין בסימן לפחד ההוא. רק בעיניה חלף צל בכל אזעקה מחדש. יעל
התרגלה לימים האלו, לימים בהם דבר לא בטוח, כך גם פחדה. כמה
נוחים אנו בני האדם ביכולתנו להתרגל לאיומים על חיינו בדרך
קבע. כמה טיפשים אנו בדרכנו זו. ביום ההוא יעל סיימה את הספר
שלה והאזעקות המשיכו להישמע, בלא סוף. משהו מהפחד מתחילת
המלחמה ערער את החומה שבנתה לעצמה. באזעקה הבאה שמעה את אחת
הדלתות בבניין נפתחת וקול אדם יורד למטה, יעל החליטה להצטרף.
בכניסה למקלט ראתה את אידה. אידה ישבה בפינה בה הן ישבו לפני
שבועיים. מבטה היה תקוע בחלל, יעל לא ראתה דבר באותה הנקודה אך
אידה ישבה בלא ניע ובהתה. במבטה של אידה הייתה שאלה, אולי
בקשה. כאילו פנתה למישהו באותה הנקודה וסיפרה לו את תלאותיה.
שניות מעטות לאחר מכן אידה הבחינה ביעל, היא התנערה מחלומותיה
וברכה אותה לשלום. היה זה מצחיק לברך אדם בכניסתו למקלט, חשבה
יעל. אידה, שהייתה כה מורגלת לגינונים מסוג שכזה לא הבינה מה
שעשע את יעל. יעל התנצלה, היא לא רצתה שאידה תחשוב שהיא צוחקת
עליה. אידה חייכה במבוכה. זכר המפגש הקודם, התפרצותה של יעל
עמד באוויר, אך עתה הכל היה שונה, הפוך. יעל ראתה את מבטה של
אידה, אפילו אם זה לשניות חטופות והבינה. לאידה הספיקו גם
שניות אחדות להבין שיעל התחזקה, זה היה ברור מתנועותיה,
מצחוקה, מביטחונה כשדיברה. יעל התיישבה ליד אידה והניחה עליה
את אידה, ניסתה להחזיר לאידה דרך המגע את הביטחון שהיא נטעה בה
ביום ההוא. אידה הרגישה את פרץ האמפתיה של יעל ותהתה לגבי
העולם. מגעה של יעל בלבל אותה. בימים האחרונים היא חשה לבד
יותר מאי פעם. אומנם בניה התקשרו לשאול בשלומה אך היא לא חשה
התעניינות אמיתית כמו שהילדה הזו הביעה בה. יעל חשבה על אותם
ימים שנתקלה באידה במדרגות, תהתה איך לא הבחינה בחיוורונה של
האישה שמולה, איך שאר השכנים גם לא הבחינו. האם הם עצמו עיניים
בכוונה? בפני מי עוד הם עוצמים עיניים? יעל ליטפה את אידה, היא
זכרה שלמילים אין באמת כוח לנחם לכן גם לא ניסתה אבל הבטיחה
לעצמה - שהיא תנסה לעזור יותר. יעל ידעה שגם הבטחותיה שלה סופן
להישכח, כמו אלו של כל השאר.