יש לי שימפנזה בגודל של פיסטוק ואני שונא להאכיל אותו.
הוא דורש בונזו בכפיות של נירוסטה, הפה שלו רטוב מרוק ושאני
דוחף את הכפית הוא תמיד נוגס לי ביד, כמובן שאחר כך הוא
מתלונן. זה באמת לא נעים לאכול יד שנהנית לשחק עם אקונומיקה.
באגירה הוא תוצר של מדענים קוריאנים, לעזאזל, אני שונא
מלוכסנים, אבל אני ממש אוהב מתנות יום הולדת, אפילו בגודל של
פיסטוק.
לבאגירה ולי פוטנציאל הפוך. יום אחר יום, דביק מסודה אוכמניות
ומצפייה במסך פלאזמה ענק. צופה רק בתוכניות של גיבורי סופר על
וכאלה, ממש חיקיתי אותם, מתפתח כמו תינוק שלב אחר שלב, כל סדרה
של סופרמן למדתי לעוף, כל סדרה של סימפסון למדתי לנסוע על
סקייטבורד, הרגשתי שבאמת יש לי כוחות, פעם אפילו השתמשתי בהם
והצפתי במים חוות נמלים גדולה כזאת. אבל תמיד ידעתי, גם בתור
נער וגם בתור ילד שזה שטויות, אין לי כוחות וסבא שלי לא חמור
מעופף שמציל את העולם.
מזל שאני שונא קרימינלים, עם הכוחות שלא היו לי הפכתי להיות
אחד מסיירת הכומתות הוורודות, לא שמעו עלינו ודי הצלחנו. היינו
חיים במסווה, 'קילרים' קשוחים בלילה וביום היינו מוסווים
בורוד, כאילו אנחנו חבורה של סטודנטים שמתמחים בעיצוב פנים.
אחרי השיחרור היה לי קשה מאוד, אם לא הייתי פוגש את בזוקה
הייתי מסיים מהר מאוד בתור אפר בים הפרסי, כמנהג אבותיי.
בזוקה קנה לי את באגירה , שימפנזת הכיס שלי. בבזוקה טמונים
הכוחות שמעולם לא היו בי. שהוא היה בן חמש הוא בלס מלא בזוקות
ושיח הדסים. כיום אני צריך להשקות אותו, כי גדל לו שיח ירוק על
הראש, ומהבזוקות הוא קיבל את השם.
היום בזוקה כבר זקן ומטבע החיים הוא התחיל לנבול, השיח שעל
הראש האליפסי שלו כבר יבש וצחיח, אפילו שאני דואג לשפוך
קונטיינרים של מים עליו. עצוב לחשוב שהוא קנה את באגירה שיחליף
אותו אחרי שימות, הוא גם השאיר לי כבר צוואה לקבור אותו
בגן-הבוטני. אני כועס על בזוקה, אני חושב שהוא לא גוסס רק בגלל
הזקנה, בשנתיים האחרונות הוא גם התחיל לעשן גראס.
אני חושב שאני טס לשחרר את באגירה באפריקה.