יושב לי על ספסל מאולתר, מוקף בירוק של דשא מעוטר בצהוב של
פרחים. אבנים מכל מיני סוגים פזורות פה.
ממולי נפרש בזווית של שני מבטים אגם בצבע כחול שמתיימר להיות
טורקיז. מאחורי האגם נפרש רכס נמוך בצבעי ירוק וחום. מדרונותיו
יורדים במתינות סמויה אל שפת האגם. ואילו מאחורי הרכס מתגלה לי
עוד רכס, רחוק ותמיר, משונן ולבן עם כתמי סלעים בחום כהה.
מעל הרכס המושלג מופיעים להם השמיים התכולים. ענני צמר גפן
פזורים ללא סדר. הנה ענן בצורת סוס ים והנה ענן בצורת גמל והנה
ענן ממש גדול שמלטף את ההר.
אני מסתכל שמאלה ורואה את המשכו של הרכס הלבן נמשך עד לאופק.
אני מסתכל ימינה ורואה רכס חדש שהולך ונפרש מאחוריי.
אני מסובב את ראשי מול השמש החזקה ואני מגלה שרכס מסולע בסגנון
חום מדברי צופה בי מאחור. אני מחזיר לו מבט, בפסגות כתמי שלג
לבנים שיורדים בקווים עקלקלים בגאיות, ולאט לאט הופכים מלבן של
שלג לכחול של מי מפל.
לפתע ענן מסתיר את השמש, אני מחזיר את מבטי קדימה ובאגם
משתקפים להם שלושת הרכסים. הירוק-חום הנמוך, הרחוק הגבוה
והמשונן והמדברי שמאחוריי. גם העננים משתקפים במראת האגם.
אני מתמקד במי האגם הצלולים. אפשר לראות קרקעית של אבנים קטנות
ובוץ בארבעת המטרים הקרובים אליי. משם והלאה המים לא מאבדים את
צלילותם אלא רק נעשים יותר עמוקים ואין ביכולתן של עיניי לראות
דרכם.
באגם בגוון הכחול מתגלות אדוות שנעות צפונה. אני מפסיק לכתוב
ומקשיב לדכי. השמש חזרה, ההשתקפות של הנוף במראת האגם מטשטשת.
אני ממשיך לכתוב.