יום הולדת 18 שלך, מאמי!
כל כך התגעגעתי אליך.
היה בא לי ללכת לישון,
להתעורר - ולדמיין שאתה פה,
שאני זאת שהפעם - חוגגת אתך.
גדלת, מאמי.
פעמיים שהיא חוגגת אתך יומולדת.
ואני זאת שמסתכלת מהצד.
ומתפללת שהיום,
ביומולדת שלך... אדליק לכבודך, אתך, נר.
אבל שוב, כמו בכל פעם, אני בוכה.
ובכיתי, יקירי.
בכיתי שאתה שוב לא אתי.
אני שבירה.
גם אני בנאדם.
גם לי מותר לבכות כשמשהו בפנים נשבר.
אז אני בוכה, ואף אחד לא רואה,
לא רוצה שיראו, לא טוב לי שרואים אותי בוכה.
אתה יודע?! בתאריך שלך ושלה,
ישבתי במיטה כ-ל היום ובכיתי.
בכיתי כמו שלא בכיתי בחיים.
בכיתי 18 שעות.
ככה... בלי הפסקה.
וכשסופסוף... קמתי על הרגליים,
אמרתי לעצמי מה אני עושה, השנה שלכם...
אתם מאושרים ואני בוכה?!
אמרתי לעצמי כוס אומו החיים האלה.
התלבשתי, ירדתי למטה, קניתי סיגריה וישבתי עם עצמי.
ואמרתי - היום?! התחלה חדשה. מהיום אני חזקה...
מהיום?! אני ל-א בוכה.
אמרתי, ושוב נשברתי.
ניסיתי לא לבכות, כל דמעה שירדה מחקתי.
כל דמעה שירדה מחיתי.
עד ששוב, הגיע יום ההולדת שלך,
וזהו, נשברתי.
לא יכולה יותר, אני צריכה אותך.
ואתמול?! אחרי שנה וחצי שלא שמעתי את הקול שלך...
שמעתי! אלוהים, הרגשתי כאילו נפלה עליי התקרה של הבית, בשמיים
הייתי, שם אתך.
מחובקת, שומעת את הנשימות שלך, שומעת את הדופק שלך, את הכול
אהובי, אחרי שנה וחצי.
צץ לו החיוך הראשון, שבאמת הרגשתי שהוא מרוח לי על כל הפרצוף,
ופשוט אי אפשר למחוק אותו.
החיוך הזה - שכל כך השתוקקתי אליו,
החיוך שכאילו הכול טוב בעולם.
זה בגלל שיחת טלפון, שיחה שכל כך רציתי אותה, שבסך הכול נמשכה
17:41 דקות.
בסך הכול השיחה הזאת, השיחה הקטנה והמתוחה הזאת.
אתה לא מבין בכלל... אני כל כך צריכה אותך. רק לראות אותך שוב,
ולחבק אותך... בפעם האחרונה, אהובי.

מאמי?! ה-12.3 היום.
היום?! שנתיים מאמי!
שנתיים מאז שהיינו יחד.
שנתיים שהיינו אמורים להיות בהן יחד.
אני צורחת בתוכי, הכול נשבר.
ושוב דמעות יורדות.
היום שוב. אני בוכה. על האהבה שנגמרה.
לפני שנה.

כנראה שעדיין אוהבת, לצערי.
ומקווה שיום אחד, אולי באמצע שומקום.
אראה אותך.
ככה. בטעות. ואתה תחבק אותי, ואז תרד לי הדמעה של האושר, הדמעה
הראשונה של האושר שתרד בגללך.