אז היא קוראת לעצמה בלה.

לא, זה לא השם שבחרו לה הוריה ביום שנולדה. למען האמת, הם כלל
לא מכירים אותה בשם זה, אולי דווקא בגלל זה היא קוראת כך
לעצמה.
זה לא תמיד היה ככה. בעבר התהדרה בשמה הפרטי ולא התביישה בו
לרגע, לא הסתירה אותו לשנייה, היא לעולם לא ירדה לסוף דעתם של
אנשים שהשתמשו בשמות שלא נולדו איתם.

היום היא כבר מבינה. היא השתנתה, כתיבתה השתנתה, אופיה השתנה,
גם השינוי  במראה החיצוני, אגב, לא אחר לבוא.  היא הפכה
מסתורית יותר, הפכפכה יותר, צינית יותר, הרבתה להשתמש בתיאורים
כלליים וקברה את הפרטים העסיסיים עמוק בתוך עצמה.
כשהייתה אומרת: "הייתי במסיבה עם חברה" סביר להניח שהתכוונה -
"הייתי במסיבת נשים והכרתי שם מישהי שנראית טוב שחבל על הזמן,
וכן, החלפנו טלפונים".
כשהיו שואלים אותה למה היא לא נראית טוב היום הייתה עונה:
"הלכתי לישון מאוחר אתמול" כשבעצם התכוונה - "אני וחברה שלי
נפרדנו, היא לא אוהבת אותי יותר".

היא הייתה חייבת למצוא שם משפחה, משהו שיהפוך את ההסוואה שלה,
את ההתנתקות האובססיבית והבלתי רצויה הזאת מהעולם למושלמת. היא
החליטה.
בולינה.

ככול שנשאה בשם זמן ארוך יותר, היא הרגישה יותר שייכת, יותר
שלמה עם עצמה. בדרך נורא מוזרה, היא אפילו הרגישה יותר
אמיתית.
השם נתן לה את האפשרות להיות חופשייה יותר, פתוחה יותר, גלויה
יותר.
היא כבר לא פחדה לכתוב בלשון נקבה אל נקבה, כבר לא הייתה חייבת
לחייך חיוכים מזויפים של נימוס וכבר לא הרגישה בודדה.
את האהדה אליה ייחלה, מצאה באינטרנט, ובמקום חברים אותם שיתפה
בקורות לה, החלה לשתף את הרשת כולה, שמות על גבי שמות שנכנסו
לקרוא ולקחת חלק בעולם המעוות שיצרה לעצמה.

אז לא, זה לא השם שבחרו לה הוריה. זה גם לא אותו שם שגורם
לאנשים ברחוב לפלוט "הי" זריז בדרך למקום חשוב מאוד, אבל כן,
זה השם איתו היא מרגישה היא.

אז היא קוראת לעצמה בלה.