ביום שירדתי לאילת השעון שלי עצר.
ארזתי את התיק הגדול ודחסתי בו את מעט הדברים שעוד אמרו לי
משהו במקום הזה.
אז עוד לא ידעתי כמה זה משמעותי, אבל אפשר לעצור את הזמן.
את כל התמונות השארתי על הקיר.
לא רציתי לסחוב את העבר בתיק הגדול והשחור.
אני כבר לא מסתכלת לאחור כדי לראות מי מאחורי.

כשעליתי על האוטובוס הייתי בדרך לשום מקום ואני עדיין באיזור
הדימדומים. עצמתי עיניים ושאפתי את הריח המתוק של הרותם, שמקשט
את הדרך החוצה מכאן. אה... חופש...

הגעתי לארץ הצבעים והריחות ואני בטריפ שלא נגמר. רק צריך לכוון
מאורעות כדי שיתאימו לחזיונות שלך ואז אתה בשנטי.
יש פה רוח חמימה והכל פה איטי וזורם כמו נחל.
גם הנופים מתחלפים. אף אחד לא נשאר כאן יותר מדי זמן.
אף אחד לא אוהב לחיות בבועת סבון שמרחפת כל היום אבל
אף פעם לא מתפוצצת.

כל מי שבא לפה בא לחפש משהו. או למנוע ממשהו לחפש אותו.
כרגע אני מרגישה שמצאתי את מה שחיפשתי...

אני אחזור לכאן יום אחד
אראה כמה השתנתי
ואולי אבוא לחפש כאן משהו שלא הצלחתי למצוא בתל אביב.

נכתב ביום שעזבתי את הבית - קיץ 1997