האוויר דחוס ומעיק בלילה חם, העייפות משתלטת על הגוף.
העיניים חצי עצומות, שכרון מועט עוטף את המודע.
הכל מטושטש, אך הראש מוצא את מקומו על הכר.
מרחוק משהו הולך ומתקרב, הבזקי אור חולפים, נעלמים ומופיעים
מול העיניים ולפתע:
שביל ארוך של אבנים מותאמות בפליאה, בצדדיו שרשרת ארוכה של
גנים ירוקים. מסיט את המבט מעל לכתף והנה היא הולכת לצידי
אוחזת בידי. בגובה השמיים הכחולים נראים באופק הקרוב גובהם של
בתי דירות לבנים. שנינו הולכים בשביל הארוך בלי שום תכלית.
בצעדים הראשונים ההליכה נראית שונה מהליכה רגילה, משהו מכביד
על המותניים. אני נותן ליד לגלוש בזהירות לכיוון המותניים,
בין-רגע כף היד תופסת, אוחזת במשהו מוצק וקר... האצבעות מגששות
את הכלי
ולבסוף מתגלית התעלומה. אקדח....אקדח ישן בתוך נרתיק צמוד לגוף
אוחז בחגורה.
כמות הצעדים מתרבה, עיניי סורקות את כתפיה עד קודקוד ראשה.
ללא שליטה ממהר להגיב, כשהשפתיים אומרות: "נשקי אותי, נשקי
אותי עכשיו!" חיוך עולה על שפתיה וגבותיה מתרוממות: "לא עכשיו,
זה בלתי אפשרי". הנחישות גוברת, הדחף מאיים, סירוב איננו בא
בחשבון: "נשקי אותי או... שאפלוט כדור לאוויר".
פנייה קשוחות עדיין מחייכות: "אבל אתה מטורף! הרעש, האנשים! זה
בלתי אפשרי!" הדחף איננו יכול להתאפק, בלי התראה שולפת היד את
האקדח לאוויר. העיניים נעצמות, הגוף מכווץ עצמו להדף, האצבע
לוחצת על ההדק...
ירייה נשמעת. הקול, ההדף חלשים מן הצפוי.
"בסדר", היא מגיבה "בוא לכאן". ידיה מלטפות את צווארי, מושכות
אותי כלפיה. השפתיים מתנפחות כשהראשים מתקרבים אחד כלפי השני
וחמש נשיקות חטופות מורגשות. אך גם לאחר מכן הדחף איננו
מסופק.
הידיים מושכות בחוזקה את גופה לגופי, השפתיים נפגשות שוב הפעם
בעוצמה גדולה יותר כשהלשונות מתגלגלות בהתרגשות.
גופינו מתרחקים, אנחנו מחייכם בביישנות, אוחזים ידיים ומתחילים
ללכת במהירות.

הבזק אור!

התפאורה מתחלפת לצבע ירוק זית. עתה אנו עדיין אוחזים ידיים
ועומדים, בוהים באוויר. אני אוחז באקדח ושולף אותו מתוך
הנרתיק, פורק אותו ובודק את מצב הכדורים. מעצמם התרמילים
הריקים מתחלפים בכדורים חלודים, הנשק נטען שנית וחוזר למקומו.
רוח קרירה נושבת. אנשים מתחילים לחלוף על פנינו בדרך אל מטרה.
שנינו מסתובבים אליהם ונבלעים בהמון. כאילו שיודעים אנו את סוף
דרכם בלי לשאול שאלה. בתמיהה, מוזר נראה הדבר שללא שליטה ובלי
כוח פנימי נמצאים אנו במצעד זה אל מוות מסוג כלשהו.
לפנינו צועדות שתי דמויות ופנייה של אחת מוכר מן העבר הלא
רחוק.
צימאון עובר בגרוננו לנוכח בקבוק ירוק, מהדהד בידיהם.
אני קורא לבחור, מבקש ממנו משהו לשתות. הוא זורק לי את הבקבוק
שבידו, אך כשהוא מגיע לידיי מתברר לי שזהו בעצם בקבוק שמפניה,
בקבוק ישן מסוג טוב.
אני מגיש לה את הבקבוק כדי שתשתה ראשונה. מביט בה כשהיא מרימה
את הבקבוק ונותנת לנוזל הצבוע בלבן שנראה כמו אמבטיית קצף
לגלוש לה לתוך הגוף.

שוב הבזק אור!

אני ממשיך להלך במצעד משונה זה, אך עכשיו סופו כבר נראה גם לי
בעיניי. היא כבר לא נמצאת לצידי, אך אני בכל זאת יכול לחוש את
נוכחותה עימי. אני מתקדם בפיתול של כביש העולה על גבעה, שם
בקצה נמצא לו סוף המטרה. אני רואה בית-קברות, בית-קברות שממנו
נראית לה מרחוק שכונה בנויה כחדשה כנראה היכן שהוא בצפון
העיר.
אחרי זמן קצר אני עובר את הפיתול ונמצא על הגבעה, כשמכונית
הנוסעת בכביש מסיטה את תשומת ליבי.
משום מה אני מרגיש שעצם הבאתי לכאן היא על מנת לשמור על דבר מה
כאשר אני מדמיין לעצמי ציוד שמירה.
אני מגיע למקום מוגדר, מן עמדה שנראית ככניסה והולך לשכב.
חמימות עוטפת אותי, חמימות כמו במיטה תחת השמיכה בלילה קר.
השמיים נהיים לאפורים והאוויר נראה כבד וסמיך, בלי שום התראה
גשם כבד מתחיל לרדת. אני מביט למעלה על הגשם יורד על מקום זה.
החמימות גוברת עלי וכך אני נרדם...
אני מתעורר בחצי עיניים פקוחות ומביט מסביב בחדר. לרגע... הזמן
עומד מלכת ואני מרגיש את קרניה החמות של השמש החודרות מבעד
לתריס נוגעות בפניי.