כי אל מעונך אבוא,
                        לא אתאווה אל אחר,
                        משפע תהומות עליתי,
                           כי רק בך ראיתי,
                          שמא אפגע ותבכי,
                          פן תחולל אהבתי.
        תעצומות נפש לך גיליתי ובדמיונות הפלגתי,
                       ואל מחוז חפצך אבוא,
                           ואת כה זרה לי,
                   אל תיקרבי עוד, אל תחפשי,
                   לא רוצה באחרת את יחידי.
כה זכה הייתה זו, בודדה היא כעת, כלום לא נשאר, מת.
               דפי קלף העמדנו, טהורים וזכים,
        ותאכל השלהבת, אפר על ראש, קרע בגדים.
                ותידום תפילתי ואראה כי מתה,
                 לא זאת אהבתי, לא אותה ציווית.
                    גורל מתעתע,סוף לחיים,
                             לא יכלה,
                          ואהבתנו שכלה.