שלווה כזו אפשרית רק
בצהרי שבת שקטה
ציוץ ציפורים, משב הרוח
ואין מלבדם קול
כשהקפה השחור החם מהביל
בין בלוטות הטעם שלי
אני מזיע באיטיות
את חומו של היום

בסופו שלדבר אהיה גם אני
גוש בטון אפור ואותיות
חקוקות על שיש לבן
מאבדות מבוהקן עם השנים החולפות
לא המילים שיהיו כתובות
יהיו חשובות
אלא
המשמעות שתהיה להן בעולם
שאותיר אחרי

מדמיין את עצמי איתך
מבלי לדעת מי בכלל את בעצם
יושבים לחופו של ים מרוחק
ושותקים פעמיים
פעם אחת כי אין צורך לומר
פעם שנייה פשוט כי טוב

(ייתכן כי העובדה שאני צריך
מישהי נוספת בשביל דמיון השקט הזה
אומרת דרשני)

היא השיבה לי את הרצון והצורך
הזכירה בי דברים אשר
גורמים לי לחוש געגוע
רגע לפני שאלך לשכוח את עצמי
במרקמם של החיים המתנהלים מעצמם
אבקש בתוכי למצוא שוב
רגע אחד של שקט

רק על עצמי לספר ידעתי
מחד. ומאידך-
אין הנחתום מעיד על עיסתו
סבורני שהפרדוקס הזה מכיל
(כמעט) כל הוויתה של כתיבתי

אם אשכיל
לחצוב בשפה
לסתת מילים
ברגש
אוכל לצייר
כל סיטואציה
(יומיומית ובנאלית
ככל שתהיה)
על בד מבריק בצבעי קסם
של שירה נשגבת, אצילית
לייחס משמעות נסתרת
להשרות ייחוד
זהו הכישרון המיוחד שלי
זהו עקב האכילס שלי
אינני יודע כיצד
להתמודד עם סתמיות פשוטה

עמוק בתוך המים הרטובים הללו
יכול אני להאזין
לפעימות לבי בלבד
בחוץ, החיים כהרגלם
מתנהלים מעצמם
בפנים אני
צולל בתוך השקט
האישי, והפרטי שלי
יוצא לנשום
מחייך אל השמש
נשכב על שפת הבריכה
ונרגע
העור שלי מעקצץ נעימות
הנשימה מסתדרת
עוצם את העיניים לרגע
בשקט
אומר תודה